אפס בהתנהגות - ידיעות אחרונות -- עוד על יוזמת תנו למורים ללמד

כבר כתבתי ביומן הרשת שלי על עינת וילף ועל ספרה, בחזרה לאלף-בית, הדרך להצלת החינוך בישראל (ללא תוספת תקציב), ועוד הזכרתי כתבה, גם כן בנושא אלימות ומערכת החינוך, פה, ועתה קיבלתי עוד קישור להמשך התעניינות התקשורת בנושאים שאותם מעלה וילף.

אני מביא את הקישור לכתבה כפי שהופיעה ב"שבעה ימים".

הכתבה והמכתב מדברים בעד עצמם. אין טעם לחזור על הניתוח של וילף למצב מערכת החינוך, לבעיות, ולפתרונות הרבים שהיא מציעה (ללא תוספת תקציב!), את כל זה אפשר לקרוא בספרה. את דעתי בנושא אפשר למצוא בסקירה שלי על אודות ספרה ביומן הרשת שלי.


ולהלן מכתבה של וילף לנמענים ברשימת התפוצה שלה על אודות כתבת התחקיר הזאת:

שלום חברים,

לפני שלושה שבועות התפרסמה במוסף שבעה ימים של ידיעות אחרונות כתבת תחקיר גדולה מאת שחר גינוסר שעסקה בפער הבלתי-נסבל במערכת החינוך שבין הכוונות הטובות לבין המציאות בשטח. רבים מכם התגייסו לסייע לתחקיר ובזכותכם זכה הנושא לחשיפה וכיסוי מרשים. בשבוע שלאחר פרסום הכתבה זרמו תגובות רבות למערכת, עד כדי כך שידיעות אחרונות הקדיש לפרסום התגובות עמוד נפרד. מלבד תגובה אחת של המועצה לשלום הילד הצביעו כולם על כך שהתאורים בכתבה הם רק קצה הקרחון. יאיר לפיד אף הוא פעל בעקבות הכתבה והציג שיחה עם מורים ביומן שישי. לראשונה מזה זמן רב, התבקשו המורים עצמם להציג את הבעיות ולהציע פתרונות, ולא אנשים חיצוניים למערכת. זה כשלעצמו צעד בכיוון הנכון. לקח לי זמן להשיג את הכתבה בפורמט מלא וכעת הכתבה במלואה נמצאת באתר "לנו למורים ללמד" - www.letteachersteach.org.il אמנם תהליך השינוי איטי ומתסכל, אך אני מרגישה את תחילתו. יש הכרה רחבה יותר שבעיות האלימות, המשמעת, היעדר הסמכות והגיבוי אינן רק בעיות שוליות, אלא עומדות במוקד הבעייה במערכת החינוך, ושהיכולת ליישם את שלל הרעיונות היפים שיש לשיפור המערכת תלויה בראש וראשונה בכך שבבתי הספר אפשר יהיה קיומה של אווירת לימודים דבר המובן מאליו. שמתי לב בחודשים האחרונים שיותר ויותר מורים מוכיחים אומץ ומחליטים לשבור את קשר השתיקה ובכך לשים קץ לנורמה הפסולה שמורה המדווח על בעיות אלימות ומשמעת נתפס כמי שמפליל את עצמו כמורה גרוע, במקום כמי שמסייע להצלת המערכת. ממעט הדיווחים שמגיעים לעיתונות אני שמה לב גם שיותר ויותר בתי ספר מתעקשים על כך שלא יינתן לתלמיד או הורה בודד לחרב את אווירת הלימודים לשאר התלמידים. בינתיים, על רקע ניצנים ראשונים של שינוי - לפחות בשיח - נפגשתי עם שר החינוך ומנכ"ל המשרד ומצאתי אוזן קשבת לרעיונות המופיעים בספר "בחזרה לאלף-בית". עדכנתי אותם גם שמאז יציאת הספר לפני כשנה ובעקבות אינספור מפגשים עם מורים, מנהלים, הורים, חוקרים, תורמים ואנשי ארגוני המורים ומערכת החינוך הולכת ונבנית קואליציה רחבה של אנשים, קבוצות וארגונים התומכים במהלך רחב להצלת מערכת החינוך ברוח ההמלצות בספר. אני מחכה לראות מה יהיו הצעדים הבאים ואעדכן אתכם ובינתיים - אשמח לשמוע. ברכות חמות וחג שמח, עינת וילף.

התייחסות משרד החינוך לאלימות כלפי מורים

קיבלתי מעינת וילף קישור למאמר שלה שבו היא מתייחסת למקרה אלימות כלפי מורה ובהתייחסות של משרד החינוך למקרה ועל ההשלכות של התייחסות זאת לפי הבנתה. אני חושב שחשוב לקרוא את המאמר ולשקול את הטיעונים ואת המסקנות שלה. 

על עינת וילף וספרה בחזרה לאלף בית כתבתי לפני מספר חודשים.

והנה המאמר כפי שקיבלתי אותו ממנה וכפי שהופיע באתר nrg:

ד''ר עינת וילף | 10/3/2009 16:23

לפני מספר ימים התוודענו לכך שתלמיד שטרק דלת באלימות והביא לקטיעת אצבעה של מורה לאחר שנדרש לצאת מן הכיתה, הוחזר לבית הספר, בניגוד להחלטת ההנהלה ובניגוד לרצון המורים. למרות שהתלמיד נהג באלימות לאורך כל הדרך, ראו פקידים במשרד החינוך צורך מיוחד להגן עליו ועל עתידו. אך בשם "ההגנה על עתידו" של התלמיד האלים, הם תרמו תרומה נוספת להפקרת בתי הספר לאלימות מתמשכת.

דווקא אלה האמונים לכאורה על מערכת החינוך בישראל, החליטו להסכין עם אלימות ולהפוך על פיה החלטה של הנהלת בית הספר להרחיק את התלמיד. לא ברור מדוע הגיעו אנשי משרד החינוך למסקנה שהדרך היחידה להגן על התלמיד היא דווקא בהחזרתו ללימודים בבית הספר בו הוא נהג באלימות, ובחרו במקום לגבות את ההחלטה האמיצה של הנהלת בית הספר לחתור תחתיה ולפעול בניגוד לרצון המורים.

למי שבוחר להתעלם מהמצב הכולל במערכת החינוך, קל לראות כאן מקרה פרטי בין תלמיד למורה שבו די בהבעת סליחה וחרטה - גם אם אמינותה אפסית - כדי לסיים את המקרה. אך אין המדובר במקרה פרטי ולא לחינם מסתובבים פרטי המקרה ברשת מלווים בהבעות זעם מצד מורים. זהו מקרה מבחן שהשתקתו וסיומו יבטיחו הדרדרות נוספת ומסוכנת של המערכת, וקריסה של מה שנותר עוד ממעמד המורה.

מקרה זה מדגים שוב את האופן בו כוונותיהם הטובות של קובעי מדיניות במערכת החינוך מביאות את החינוך בישראל היישר לגיהנום. מורים בכל הארץ הצופים בטיפול השערורייתי במקרה על-ידי פקידים תועים ממשרד החינוך - שאין ספק שהם משוכנעים שכוונתם טובה - יסיקו מכך כמה מסקנות ברורות:

1) למורה כדאי לוותר מראש על כל נסיון להרחיק תלמידים מן הכיתה - גם אם התנהגותם האלימה מונעת משאר התלמידים בכיתה ללמוד ומן המורה לבצע את תפקידו - כי הדבר עלול להסתיים במאבק אלים שסופו מי ישורנו;

2) מורה שימצא את עצמו חשוף לאלימות מצד תלמידים - ומקרה זה רחוק מלהיות ייחודי ובודד - לא יזכה לגיבוי וימצא עצמו מופקר;

3) אין טעם לנסות להיאבק באלימות, כי די בכמה דמעות תנין מצד תלמיד שפתאום נזכר לדאוג לעתידו, כדי שהחלטה שהתקבלה בנחישות ראויה על-ידי מנהלת ומורים המבינים את הסכנה הטמונה באלימות והמכירים בכך שיש להם אחריות להבטיח סביבת לימודים בטוחה למורים ולתלמידים, תמחק על-ידי פקידים שאינם נדרשים לעמוד מול תלמידים דקה אחת מיומם.
תלבושת אחידה - כיסוי דל למשמעת אמיתית
לא רק מורים יסיקו כך - גם כל מי ששוקל להיות מורה ועכשיו שוקל זאת שוב מחדש, וכל מי ששוקל לעזוב את המערכת והתלבט. במקום לדאוג ל"עתידו" של התלמיד האלים, יש לדאוג לעתיד החינוך בישראל, לעתידם של יותר ממיליון תלמידים ולעתידם של מורים הנדרשים היום לתפקד בתנאיי הפקרות בלתי אפשריים. אסור לעבור על המקרה הזה בשתיקה ולהשלים עם ההדרדרות המתמשכת.

למורים ולמנהלים - וגם לפקידי משרד החינוך - יש אחריות לרוב המכריע של התלמידים שהם אינם אלימים ומבקשים ללמוד. כדי למלא את תפקידם ואת אחריותם, המורים צריכים להיות מסוגלים להבהיר לתלמידים את המסר הפשוט ש"בכיתה לומדים, ואם לא לומדים, אז לא בכיתה".

מערכת שמשדרת את המסר שאין להרחיק תלמיד מכיתה בכל מקרה ובכל מצב, מנציחה את המצב הקיים שבו מאפשרים לתלמידים בודדים ואלימים למנוע לימודים מהרוב המכריע. יש לגבות את המורים במאבקם למען סביבת לימודים בטוחה. אם משרד החינוך נכשל בהבנת המצב, ארגון המורים העל-יסודיים - שהצהיר על כוונתו להיאבק על מעמד המורה והביע את זעמו על ההחלטה - צריך להשבית את בית הספר עד שמשרד החינוך יחזור בו מן ההחלטה השערורייתית. אם ארגון המורים לא יעשה זאת, על הרשות המקומית והורי בית הספר לעשות זאת. ואם המורים רואים שאף אחד מהגורמים האלה לא קם כדי להפסיק את הטירוף, עליהם לומר בצורה חד משמעית "אנחנו לא יכולים".

מורי בית הספר - כולם כאחד וכחומה בצורה - צריכים להודיע שהם אינם יכולים להמשיך וללמד תלמיד שנהג באלימות כלפי מורה. גם אם פקידי משרד החינוך מתעקשים להחזיר את התלמיד לבית הספר, אי אפשר להכריח את מורי בית הספר ללמד אותו אם הם אינם רוצים בכך. על המורים לסרב ללמד את התלמיד, להמנע מלבחון אותו, לא לתת לו ציונים, לא לבדוק את בחינותיו, לא להגיש אותו לבגרות ופשוט לנהוג כאילו הוא אינו תלמיד בבית ספרם. אם קובעי המדיניות אינם מבינים את חומרת החלטתם, על המורים להבהיר זאת.

בקרוב ייכנס למשרד החינוך שר חדש. אם ברצונו לעצור את הדרדרות המערכת ולהבטיח שמורים במדינת ישראל יוכלו להכנס לכיתות וללמד, אם ברצונו להבטיח שכל הרעיונות לרפורמות לא יתנפצו על קרקע המציאות בבתי הספר, ואם ברצונו להבטיח שהמורים בהווה ובעתיד יוכלו למלא את התפקיד שאליו הם יועדו - עליו לפעול מיד להשבת הסמכות לידי המורים - ולא באמצעים חיצוניים כגון עמידה בכיתה ותלבושת אחידה שהם פעמים רבות כיסוי דל - אלא בכך שמורים יקבלו גיבוי מלא וחד משמעי למאבק באלימות.

ד"ר עינת וילף היא מחברת הספר "בחזרה לאלף-בית: הדרך להצלת החינוך בישראל" ומיוזמי ההתארגנות "תנו למורים ללמד"

בחזרה לאלף-בית, הדרך להצלת החינוך בישראל (ללא תוספת תקציב) מאת עינת וילף ומירי וילף

סיימתי זה עתה לקרוא את ספרן המרשים של עינת וילף ומירי וילף בחזרה לאלף-בית, הדרך להצלת החינוך בישראל (ללא תוספת תקציב).

על עינת וילף ניתן לקרוא באתר שלה, פה.

הנה מאמר מאת עינת וילף כפי שהופיע באתר וואינט בראשון בחודש ספטמבר השנה. המאמר מדבר באותו הנושא שבו דן הספר.

הנה מאמר מאת עינת וילף כפי שהופיע באתר אקונומיסט בשבעה באוקטובר השנה. גם מאמר זה מתמצת מהרעיונות המובאים בספר.

בועז כהן בגלובס על הספר. פה.

טלי סגל בוואינט על הספר. פה.

נהנתי מאד מהקריאה בספר.

המבוא מספר את סיפורה כמורה בקיצור של מירי וילף. הוא נועד להבנתי להראות מנסיון ממקור ראשון מה אפשרי לעשות בנחישות כדי לייצר סביבה לימודית ללא אלימות, עם כבוד לאדם ולרכוש, ועם משמעת. בהמשך יש תיאור מצב ותכנית חרום למערכת החינוך. גם מתוארים מצבים (נו... הכל ידוע לכולנו, אבל לא יצא לי לקרוא במקום אחר, באופן מרוכז, ובניסוחים כ"כ קולעים את כל הבעיות הללו ביחד) וגם הצעות למערכת, למנהלים ולמורים כיצד לנהוג כדי להפוך את המצב על פיו. ההצעות, לטעמי יישימות כולן ומעשיות, רק, כאמור בספר עצמו, מה שחסר לקיימן זאת מנהיגות ונחישות ואומץ... מה שנדיר במקומותינו. בהמשך יש תכנית המציעה כיצד אפשר להתפתח מעבר לתכנית החרום הזמנית (מוצעת תכנית לשנתיים) ובסוף חזון על מערכת החינוך העתידית שתתאים לימינו ולמציאות.
הספר מאלף, מרשים ומחכים.

לו יהי.

אגב, עינת וילף ממוקמת במקום העשירי ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. לפי הסקרים דהיום, המקום לא ריאלי. מי יודע מה תהיינה תוצאות הבחירות. אולי היא עצמה לא תגיע לכנסת לממש את הצעותיה שלה, אולי כן. אולי אחרים ילמדו מהצעותיה ויתחיל תהליך חיובי במערכת החינוך.

אני ממש מתפתה להציע למנהלת בית הספר היסודי שבו בני לומד ולוועד ההורים המוסדי לקרוא בספר ולנסות לקדם יוזמה מקומית ליישום תכנית בסגנון.

עניין אחד הציק לי בעת הקריאה בספר: לא הצלחתי להבין מהנכתב בספר מה עושים עם הזרמים שאינם בחינוך הממלכתי, למשל החינוך הדתי לאומי והכי מסקרן אותי, החינוך החרדי המתבדל? אולי עינת וילף תסביר ותרחיב בהמשך בעניין.

מומלץ מאד.