בשעה טובה קראתי את נסיקה מאת ג'ד מרקוריו.
נהנתי ממנו מאד.
הסיפור הזה של מציאות חלופית במרוץ להנחתת האדם הראשון על הירח היה מהנה ומעניין מאד.
מעניין עוד היה השילוב של ההסתרה של גיבורים לאומיים מהתודעה הציבורית.
עלייתו מדלות ונערות נוראית של יבגני ירמין (סטאלינגרד ההרוסה, בית היתומים ובפרט מקרה האונס) נגעה מאד ללבי.
היה נדמה לי, אבל לא הקפדתי לבדוק, שהשימוש בשמו הפרטי, יבגני נעשה כשנימת המספר היתה אישית ואילו שם המשפחה, ירמין היה בשימוש כשהיה מדובר בראייה של אחרים אותו או תדמית הגיבור.
הפריע לי השימוש בנוטריקונים, ראשי תיבות, במיוחד בפרקים על תכנית החלל ומסעו לירח.
הסיפור היה מרתק ומעניין.
הסיפור של ירמיין הזכיר לי את המשל (חושבני שקראתי עליו בספרו של חיים שפירא "על הדברים החשובים באמת") על זה שחמד קרקעות ויום אחד הגיע לעיירה ובה שמע שיש מי שמוכן לתת קרקע בשיטת "תפוס כפי יכולתך". הולך חומד הקרקעות ומוצא את האנשים שבהם מדובר ומביע עניין בקרקעות. ואלה אומרים לו: אתה יכול בעבור סכום סמלי של כך-וכך מטבעות לקבל קרקע בשטח שאותו תצליח להקיף במלואו ובלבד שתשלים צורה סגורה ותשוב לפני שקיעת החמה. מרוצה מאד ביום למחרת מתייצב האיש בפני המוכרים ונותן בידם את המטבעות ומתחיל לרוץ. הוא מתקדם ומתקדם במהירות רבה ולבו רן מרוב שמחה על העסקה המצויינת. הוא מקפיד להאיץ ולרוץ מהר ככל יכולתו כדי לכסות יותר ויותר שטח. כשהשמש מתחילה לרדת הוא מבין שצריך לחזור אבל יש לו בעייה: הוא כבר לא יכול לרוץ מהר כמו קודם, ובוודאי שלא מהר יותר, כי הוא התעייף וגם הזמן שנותר לו לשוב קצר מהזמן שהוא עשה בו שימוש כדי להתרחק. המחשבה שיאבד את הקרקע היתה קשה מנשוא לאיש והוא אסף את כל כוחותיו והגיע זמן קצר לאחר השקיעה בחזרה לנקודת ההתחלה ושם נפל ונפח את נשמתו. אמרו האנשים, אדם לא צריך יותר קרקע ממידותיו לצורך קבורתו. הם חפרו בור, קברו אותו ושבו לביתם.
המשל הזה כאמור מאד מזכיר לי את מה שקרה ליבגני ירמין. הוא התאמץ לדחוף הלאה והלאה לעבר מטרה והדבקות הזאת במטרה סימאה את עיניו מלראות איך הוא במו ידיו משחית את סיכוייו לחזור בחיים לביתו.
ירמין כל חייו ניסה לצאת מהסחי ולהתקדם. הוא התקדם להפליא אבל לא זכה להכרה בהישגיו לאורך זמן. הכרה שהוא כה רצה בה. הרצון העז שלו לזכות בהכרה ועוד כזאת שתוציא אותו מאלמוניותו עלה לו בחייו.
מעניין לראות שהוא לא מצא עניין, נחמה ואושר בחיי המשפחה ורק ההתקדמות בהתגברות על אתגרים היתה לנגד עיניו.
נהנתי מאד מהספר.
נהנתי ממנו מאד.
הסיפור הזה של מציאות חלופית במרוץ להנחתת האדם הראשון על הירח היה מהנה ומעניין מאד.
מעניין עוד היה השילוב של ההסתרה של גיבורים לאומיים מהתודעה הציבורית.
עלייתו מדלות ונערות נוראית של יבגני ירמין (סטאלינגרד ההרוסה, בית היתומים ובפרט מקרה האונס) נגעה מאד ללבי.
היה נדמה לי, אבל לא הקפדתי לבדוק, שהשימוש בשמו הפרטי, יבגני נעשה כשנימת המספר היתה אישית ואילו שם המשפחה, ירמין היה בשימוש כשהיה מדובר בראייה של אחרים אותו או תדמית הגיבור.
הפריע לי השימוש בנוטריקונים, ראשי תיבות, במיוחד בפרקים על תכנית החלל ומסעו לירח.
הסיפור היה מרתק ומעניין.
הסיפור של ירמיין הזכיר לי את המשל (חושבני שקראתי עליו בספרו של חיים שפירא "על הדברים החשובים באמת") על זה שחמד קרקעות ויום אחד הגיע לעיירה ובה שמע שיש מי שמוכן לתת קרקע בשיטת "תפוס כפי יכולתך". הולך חומד הקרקעות ומוצא את האנשים שבהם מדובר ומביע עניין בקרקעות. ואלה אומרים לו: אתה יכול בעבור סכום סמלי של כך-וכך מטבעות לקבל קרקע בשטח שאותו תצליח להקיף במלואו ובלבד שתשלים צורה סגורה ותשוב לפני שקיעת החמה. מרוצה מאד ביום למחרת מתייצב האיש בפני המוכרים ונותן בידם את המטבעות ומתחיל לרוץ. הוא מתקדם ומתקדם במהירות רבה ולבו רן מרוב שמחה על העסקה המצויינת. הוא מקפיד להאיץ ולרוץ מהר ככל יכולתו כדי לכסות יותר ויותר שטח. כשהשמש מתחילה לרדת הוא מבין שצריך לחזור אבל יש לו בעייה: הוא כבר לא יכול לרוץ מהר כמו קודם, ובוודאי שלא מהר יותר, כי הוא התעייף וגם הזמן שנותר לו לשוב קצר מהזמן שהוא עשה בו שימוש כדי להתרחק. המחשבה שיאבד את הקרקע היתה קשה מנשוא לאיש והוא אסף את כל כוחותיו והגיע זמן קצר לאחר השקיעה בחזרה לנקודת ההתחלה ושם נפל ונפח את נשמתו. אמרו האנשים, אדם לא צריך יותר קרקע ממידותיו לצורך קבורתו. הם חפרו בור, קברו אותו ושבו לביתם.
המשל הזה כאמור מאד מזכיר לי את מה שקרה ליבגני ירמין. הוא התאמץ לדחוף הלאה והלאה לעבר מטרה והדבקות הזאת במטרה סימאה את עיניו מלראות איך הוא במו ידיו משחית את סיכוייו לחזור בחיים לביתו.
ירמין כל חייו ניסה לצאת מהסחי ולהתקדם. הוא התקדם להפליא אבל לא זכה להכרה בהישגיו לאורך זמן. הכרה שהוא כה רצה בה. הרצון העז שלו לזכות בהכרה ועוד כזאת שתוציא אותו מאלמוניותו עלה לו בחייו.
מעניין לראות שהוא לא מצא עניין, נחמה ואושר בחיי המשפחה ורק ההתקדמות בהתגברות על אתגרים היתה לנגד עיניו.
נהנתי מאד מהספר.
