את הספר רעש מאת יעקב בורק קראתי (גמאתי, בכל רגע פנוי) ונהנתי ממנו מאד. זה ספרו השני שאני קורא (וחושבני, שזה גם ספרו השני שראה אור). מספרו הראשון, האם שימפנזים חושבים על פרישה, נהנתי מאד גם כן.
כמה קישורים מחייבים:
- על אודות הספר באתר טקסט
- נעמה שפי על אודות הספר באתר הארץ
- רומי מיקולינסקי על אודות הספר בוואלה
- ראיון (שמע)
- ראיון בערוץ 2
- על אודות הספר בישראל היום
- הדר חורש ב-nrg על ספרים בנושא המיתון הנוכחי, ורעש ביניהם.
- יונתן גור, 24 שעות, בראיון עם בורק על אודות הספר
הספר, בשבילי, הוא אוסף אבחנות והבחנות כתוצאה מקריאת מאמרים מדעיים, קיום ראיונות עם אנשים מקצוע ומקריאת ספרים. הספר כתוב באופן קולח ושנון ומשעשע. חוט השני בין כל הסיפורים, התיאורים, הדיונים והמסקנות שבספר הוא נושא הרעש, מהותו, מופעיו השונים, אופנים לצמצם או להגביר את השפעותיו על חיינו ומשמעותו בחיינו.
הספר מציג שלושה (יש גם רביעי, אבל הוא נראה לי יותר פולמוס מול הקורא או עקיצה או רמיזה כלפיו...) חוקי רעש:
מי שאצה לו הדרך יכול לנסות ולקרוא רק את חוקי הרעש ואת הטקסט הקצר שנלווה לכל אחד מהם בעמודים 171-172 כדי להבין את הרעיונות בספר (אבל אז מפסידים את כל ה-"דרך"...):
- חוק הרעש הראשון: אנו מעדיפים תמיד את הרעד המסיח את דעתנו מהרעש המטריד יותר
- חוק הרעש השני: הרעש שאנו נחשפים אליו הוא מכפלה של האות החיצוני בשיעור ההגברה האישי שמאפיין כל אחד מאיתנו
- חוק הרעש השלישי: עודף מידע רועש יותר מחוסר מידע משום שלמידע יש מחיר - הרעש
- חוק הרעש הרביעי: אתם קובעים את המחיר
- אמצו אסטרטגיית אמון
- "אל תאבד ילד", התבגר!
- אינכם יכולים לנצח תמיד
- שלטו בזבל שבחייכם
- רגש חשוב, אך לא במקום שבו נדרש ההגיון
- לימדו סטטיסטיקה
- התמסרו לאקראיות
- סייעו לרופא שלכם לא ליטול סיכונים מיותרים
- הזהרו מן המומחים
- כבו את בטלוויזיה
כמה דברים שמשכו במיוחד את תשומת ליבי בספר:
- בעמוד 128 מזכיר בורק את הנסיגה אל הממוצע, כמושג ומציג כמה דוגמאות. זה היה מעניין ומחכים מאד בעבורי.
- בעמוד 153 מעלה בורק שאלה מעניינת בפניו של ג'ון סטיוארט, העומד בראש האגודה הבריטית לרעש, "האם ייתכן שסף הרגישות שלנו לרעש יורד ככל שאנו רעבים יותר?" הדוגמה היתה שהרגישות לרעש גדולה יותר אצל בורק בשעה שהוא מעיין בתפריט מאשר בעת סיום המנה האחרונה. הערכתו של בורק היא כי "הרעב מפעיל מנגנון אבולוציוני המגביר את רגישותינו לגירויים חיצוניים, בתקווה שגירוי אחד כזה עשוי לייצג מזון פוטנציאלי. על פי אותו ההגיון, בסוף הארוחה, כשאנו שבעים, גירויי רעש שהטרידו אותנו בתחילת הארוחה אינם מותירים כמעט כל רישום.". מצאתי, כאמור את הרעיון מעניין מאד.
- בעמוד 161 נדהמתי לראות ששאלה שהעסיקה אותי שנים רבות (די! לא לצחוק!!) כיצד זה שציפור הנקר אינה סובלת מכאב ראש חרף עוצמת ותדירות נקירותיה בעצים, היתה בעצם נושא למחקר שזכה בפרס הנובל האלטרנטיבי לשנת 2006, Ig Nobel Prize. וראו: Ivan R. Schwab, of the University of California Davis, and Philip R.A. May of the University of California Los Angeles, for exploring and explaining why woodpeckers don't get headaches.[17]
- בעמוד 162 מובאת טענה מטרידה בנוגע למשמעות הרעש של פגישות בכלל (ואני חושב על פגישות עבודה בפרט...) כשהמחבר מציין כי לא מצא כל התייחסות לנושא של שחיקה נפשית כתוצאה מרעש הפגישות החד-פעמיות. הוא מביא את עובדי נקודת התשלום בכבישי האגרה שמחזיקים, לטענתו, בשיא הפגישות החד-פעמיות. הוא טוען עוד שהותם עובדים גם מחזיקים בשיא ההתאבדויות העולמי בקרב בעלי מקצועות שונים. ונשאלת השאלה, "האם יש קשר בין השניים? האם פגישות חד-פעמיות הן הפרעה רועשת במיוחד, מאחר שאינן מובילות למערכת יחסים שיש בה פוטנציאל לשקט המלווה סיפוק צרכים חברתיים?"
- בעמוד 171 מובאת התבטאות מפיו של נסים ניקולס טאלב, שחושבני שקראתי אותה כלשונה או היא נרמזה בספרו, תעתועי האקראיות: "החדשות (תצפית תדירה על הארועים) גדושות ברעש בעוד שההסטוריה (תצפית סבלנית) חפה ממנו לחלוטין."
- בעמוד 197 פתאום קיבלתי דה ז'ה וו כשקראתי על אחד מהניסויים שערכה החוקרת אלן לנגר ופורסם ב-1978 (הייתי אז בן שנתיים, ד"א...). הרי את תאור הניסוי הזה ואת המסקנות המתבקשות ממנו קראתי כבר בספר אחר, תורת השכנוע מאת ג'.ריצ'רד של ומריו מוסה. לומדים מהניסוי הזה כי במפגש בין שני זרים, לפחות בתור למכונת הצילום, מספיק לנמק באמצעות השימוש ב-"כיוון ש" כדי שהרוב המכריע של הממתינים ייענה לבקשה לוותר על תורו. לבורק יש מסקנה מעניינת: "נראה כי בנוכחות תירוץ כלשהו, ללא קשר למשמעות המידע המתלווה אליו, אנו מוכנים לוותר גם על שיקול דעתינו."
- בעמוד 204 היה מעניין ללמוד כי כמות קטנה של דופמין משתחררת בכל פעם שהמח מזהה תבנית מוכרת. בורק מסביר "אנו נהנים מהזרקת דופמין, כאשר אנו מזהים תבנית בקטע מוזיקלי, אך גם מהתבוננות בתופעה בעלת חוקיות מוכרת. אנו נמשכים לסימטרי ולהרמוני גם בעידודו של הדופמין.". בעוד שזה מעניין כשלעצמו, זה גם מזכיר לי ספר נוסף שאני קורא כרגע במקביל, שפת הסימטריה מאת מריו ליביו, בו גם יש דיונים, ואפילו מוסבר בפירוט רב תוך כדי סקירה הסטורית של המתמטיקה בנושא, על תבניות שחוזרות על עצמן, סימטריה והמשיכה של האדם לכך.
- בעמוד 286, טענה מעניינת: "ידע אינו חוכמה. אמנות החוכמה היא לדעת ממה להתעלם. ידע הוא משהו שלומדים מדי יום ביומו, חוכמה היא ויתור על משהו שלמדנו בכל יום. ובויתור טמון שקט גדול.". האם בורק מתכוון להתעלמות מהטפל? האם בורק מתכוון ליכולת הכללה עד לכדי אי הזדקקות לפרטים רבים בזכות קיומות של חוק או כלל שמייצג את כל אותם הפרטים בעבורינו? כך או כך, הטענה מוצאת חן בעיני.
- בעמוד 291 אהבתי מאד את העיצה (והיא עולה יפה עם מה שלמדתי מספרים כמו פריצת דרך במוטיבציה מאת ריצ'ארד לבוי, או הורים מבריקים מורים מרתקים מאת אוגוסטו קורי): "השקיעו יותר זמן בהדרכת ילדכם להתמודד עם כשלון מאשר בדרכים שבהם יבצע כל דבר באופן מושלם."
- בעמוד 296 כותב בורק: "גם בכתיבה עיונית הכול אישי." ואני סבור שזאת אחת הסיבות שבגללן אני נהנה לקרוא את ספריו.
- מוזיקופיליה מאת אוליבר סאקס (אגב, הספר משתתף במבצע של צומת ספרים, "שני ספרים בעשרה שקלים", בגלל ההוצאה). את זה אני ככל הנראה ארכוש.
- הברבור השחור מאת נסים ניקולס טאלב (גם במבצע, בגלל ההוצאה), שאותו כבר רכשתי והוא בתור הקריאה שלי אחרי שאסיים עם ספרו של טים הרפורד, יש הגיון בחיים (כן... גם במבצע, אותה ההוצאה...).
- האמת של הרפואה המדעית מאת בניימין מוזס. הוצאת מאגנס. אותו גם ככל הנראה ארכוש.
- קו האורך - סיפורו האמיתי של הגאון הבודד שפתר את הבעיה הגדולה ביותר של זמנו מאת דווה סובל.
- המפץ הגדול מאת סיימון סינג
- האיש שחשב שאשתו היא כובע מאת אוליבר סאקס
- חרדת המספרים - בערות במתמטיקה ותוצאותיה מאת ג'ון אלן פאולוס
לסיכום, הספר קל לקריאה, מעניין, מלמד, משעשע ומעורר עניין בנושאים רבים, חלקם שכבר התעניינתי בהם והספר הצית מחדש את הרצון להעמיק, וחלקם שלפתע נודעו לי ואני ארחיב עליהם בעתיד. אני ממליץ.
