הנה התרשמותי מהספר כפי שכתבתי באתר סימניהhttp://simania.co.il/compose_review.php?itemId=217296:
האם שימפנזים חושבים על פרישה? מאת: יעקב בורק
נהנתי מאד מהקריאה בספר.
אמנם יש מידי פעם טענות או הצהרות תמוהות ולא מוסברות דין, כגון הטריק שראיתי דומה לו גם בסדנה לניהול זמן, שם לוקחים מילים בעברית ומנסים לחזק טענה או סברה ע"י משחק של מילים ושורש. אורן צור ברשומה ביומן הרשת "מדע הבזיוני" כותב על זה, כך שכנראה אינני היחידי שמתעצבן על השיטה הזאת. ראו: http://www.sciencefriction.net/blog/2007/12/24/66/
למדתי לא מעט דברים מהספר ומצא חן בעיני סגנון הכתיבה, פרט אולי לנושא המוזכר לעיל. עוד מצא חן בעיני שהכותב מסכם תוצאות ומסקנות מהמחקר הפסיכולוגי (פסיכולוגיה התנהגותית?) מהשנים האחרונות, מזכיר ניסויים ושימושים של המקחרים הללו ומנסה לעטוף את הכל בעטיפה אחידה כדי שיהיה קל להבין. יפה שהוא הקפיד על ציון המקורות לטובת הקוראים שרוצים להעמיק או לבדוק אותו.
באתר סקופ מצאתי כתבה על הספר וראיון עם המחבר.
הנה כמה דברים לציון שזכורים לי מהקריאה בספר:
* "עוגן" במשא ומתן -- מספר שהוצג או השתמע לפני החלטה מספרית ישפיע וימשוך לכיוונו
* דגימות צפופות מאד (מידי) מכניסות רעש רב ומפריעות לראות את המגמה האמיתית ולעומת זאת דגימות מרווחות יאפשרו הפחתת רעש ניכרת
* מידע אינו ידע (זה מוטיב שקראתי עליו והוא מודגם יפה בכמה מקומות אחרים גם למשל בספרו של אריה סקופ המנהל הממוקד)
* תיאור של כח הרצון והשליטה העצמית כשריר: לאחר שימוש (מאמץ) בכח הרצון ובשליטה עצמית ה"שריר" נחלש ואם מיד אחרי שימוש כזה אנו נדרשים שוב לעשות בו שימוש אזי כח הרצון והשליטה העצמית שלו לרוב ייחלשו.
* קבוצה גדולה שמכילה בין השאר אפילו מעט מומחים אך רובה ככולה הדיוטות יכולה בממוצע להגיע לתשובות מדוייקות יותר ממומחים בודדים או אפילו קבוצת מומחים קטנה. אחת ההשלכות היא על עדיפות אינדקסים לעומת קרנות נאמנות או גוף מנהל.
* בכורים מסתכנים פחות לעומת אחים צעירים יותר. בכורים או יחידים נוטים יותר לניהול בעות שהצעירים יותר ליזמות
* חציון מגן טוב יותר מ "התרחקות השוליים" לעומת שימוש בממוצע.
קראתי את הספר בכמה שעות ונהנתי מאד.
מומלץ.
האם שימפנזים חושבים על פרישה? מאת: יעקב בורק
נהנתי מאד מהקריאה בספר.
אמנם יש מידי פעם טענות או הצהרות תמוהות ולא מוסברות דין, כגון הטריק שראיתי דומה לו גם בסדנה לניהול זמן, שם לוקחים מילים בעברית ומנסים לחזק טענה או סברה ע"י משחק של מילים ושורש. אורן צור ברשומה ביומן הרשת "מדע הבזיוני" כותב על זה, כך שכנראה אינני היחידי שמתעצבן על השיטה הזאת. ראו: http://www.sciencefriction.net/blog/2007/12/24/66/
למדתי לא מעט דברים מהספר ומצא חן בעיני סגנון הכתיבה, פרט אולי לנושא המוזכר לעיל. עוד מצא חן בעיני שהכותב מסכם תוצאות ומסקנות מהמחקר הפסיכולוגי (פסיכולוגיה התנהגותית?) מהשנים האחרונות, מזכיר ניסויים ושימושים של המקחרים הללו ומנסה לעטוף את הכל בעטיפה אחידה כדי שיהיה קל להבין. יפה שהוא הקפיד על ציון המקורות לטובת הקוראים שרוצים להעמיק או לבדוק אותו.
באתר סקופ מצאתי כתבה על הספר וראיון עם המחבר.
הנה כמה דברים לציון שזכורים לי מהקריאה בספר:
* "עוגן" במשא ומתן -- מספר שהוצג או השתמע לפני החלטה מספרית ישפיע וימשוך לכיוונו
* דגימות צפופות מאד (מידי) מכניסות רעש רב ומפריעות לראות את המגמה האמיתית ולעומת זאת דגימות מרווחות יאפשרו הפחתת רעש ניכרת
* מידע אינו ידע (זה מוטיב שקראתי עליו והוא מודגם יפה בכמה מקומות אחרים גם למשל בספרו של אריה סקופ המנהל הממוקד)
* תיאור של כח הרצון והשליטה העצמית כשריר: לאחר שימוש (מאמץ) בכח הרצון ובשליטה עצמית ה"שריר" נחלש ואם מיד אחרי שימוש כזה אנו נדרשים שוב לעשות בו שימוש אזי כח הרצון והשליטה העצמית שלו לרוב ייחלשו.
* קבוצה גדולה שמכילה בין השאר אפילו מעט מומחים אך רובה ככולה הדיוטות יכולה בממוצע להגיע לתשובות מדוייקות יותר ממומחים בודדים או אפילו קבוצת מומחים קטנה. אחת ההשלכות היא על עדיפות אינדקסים לעומת קרנות נאמנות או גוף מנהל.
* בכורים מסתכנים פחות לעומת אחים צעירים יותר. בכורים או יחידים נוטים יותר לניהול בעות שהצעירים יותר ליזמות
* חציון מגן טוב יותר מ "התרחקות השוליים" לעומת שימוש בממוצע.
קראתי את הספר בכמה שעות ונהנתי מאד.
מומלץ.
