קראתי אתמול לפני השינה את ספרו של עמיחי שלו, ימי הפופ.
אין לי מה לחזור על מה שכבר נכתב על אודות הספר ועל אודות המחבר בכריכה האחורית ובביקורות שכבר פורסמו. בכלל גם לא קראתי אותם כי רציתי להקפיד לעצמי על מה שלמדתי מטיילור לכנות בשם קריאה תמה. יש לי רק להוסיף מנקודת מבטי.
הפתיע אותי לגלות שספר זה בדומה לספר השם של העולם שעליו כתבתי אתמול וגם אותו קיבלנו בחבילת הספרים בחודש הזה, גם הוא מונולוג ולא סיפור מנקודת המבט של מספר דמויות ושבכל העלילות מככב אותו הגיבור, הדובר בסיפור.
פה הדובר הוא נער צעיר בגיל ההתבגרות. הוא חווה את מות אמו ואת המשבר המשפחתי שלאחר המוות הזה. בעיקר ההתרחקות המתמדת של בני המשפחה אלה מאלה. הספר פותח בריחוק משפחתי ומסתיים דווקא בזמן עבר רחוק יותר טרם מות האם וכאילו נגמר במצב שאפשרי במשפחות נורמטיביות (אף על פי שנרמז על משבר בין האם לבין האב שאולי חלקו קשור ברומן).
להבדיל מהשם של העולם פה יש חלוקה לחלקים ולפרקים. לפחות היה ידוע היכן אפשר לעצור את הקריאה ולפוש.
התאורים הרבים מספור בספר הם מתחומים רבים: צבע, ריח, אווירה, צליל ומוזיקה. לפעמים יש ערבוב. מראות העיר והעיר בעצמה זוכה בספר לכל אורכו לשלל תאורים שונים ומשונים והמשותף לכולם הוא האווירה השלילית והאסוציאציות השליליות שעולות (שעלו לי, בכל אופן) מהן.
בסיפור יש כמה אבני דרך משמעותיות, כך נדמה לי, וכולן קשורות בבנות המין השני, וכך גם צפוי היה מבחינתי מסיפור על שנות גיל ההתבגרות:
יוצא דופן מכל אלה הוא אדר, חבר של האח הגדול שהקדיש לו תשומת לב והסכים לארח אותו ולשתף אותו באהבתו למוסיקה ולתקליטים. הוא גם האכזבה החברתית המשמעותית ביותר של גיבור הספר.
התאורים באמת מושקעים בספר. הנה אחד שמצא חן בעיני במיוחד, מתוך עמוד 15: "נכנסנו לחדר שלו. היתה שם מערכת סטריאו ענקית ומאות תקליטים, ובאותו רגע ידעתי שאני רוצה שהוא יהיה החבר הכי טוב שלי. ישבתי בחדר שלו, הקשבתי לתקליטים ולא רציתי ללכת, כי בתור ילד הזמן לא עובר, הוא רק מתקלף."
הנה עוד תאור שאהבתי לקרוא, מתוך עמוד 48: "ככה זה צריך להיות. כל איש במקומו, כמו צלחות בארון. בתים הם כמו ארונות גדולים, ומה שחשוב זה שכל אחד צריך להיות במדף שלו, בתוך הארון שלו, כי לכל צלחת ולכל נעל-בית מרופטת יש מקום משלה. ככה גם האנשים. לכל אחד יש פינה. ולפעמים, כמו נעליים, אנשים חיים בזוגות, ואבא שלי הוא נעל שאיבדה את בת-זוגה. ומה כבר אפשר לעשות עם נעל אחת? וככה הוא מרגיש, כאילו כבר אין בו שימוש."
ועוד תאור אחד אחרון, מעמוד 121: "בכפר או בקיבוץ זה אולי משהו אחר, אני לא יודע, אבל עיר הופכת די מהר לאנדרטה חיה של פסולת רגשית. בכל פעם שאתה הולך בה אתה מרגיש כמו מכונית שערסים שורטים אותה במפתח."
בעמוד 16 הפריע לי המשפט: " הצלילים נשמעו כל-כך חדים ומדויקים, ולמרות שאלה היו תקליטי ויניל, הוא היה מאבק אותם בעדינות..." ונדמה לי שבמקום "למרות ש-" היה נכון לכתוב "משום ש-".
הכתיבה של שמות השירים מאד לא עקבית וחוסר עקביות זה מרגיז ומכעיס (היכן העריכה של הספר??): לפעמים שמות השירים נכתבים בעברית ולפעמים באנגלית. לפעמים שמות השירים בעברית מנוקדים ולפעמים לא. לפעמים שם שיר מופיע בתוך מרכאות ולפעמים ללא ובתוך טקסט מובלט. זה לא מושקע ולא יפה ומעיד על זלזול מה בקורא. רק בעמודים 18 ו-19 לבדם ספרתי שלושה אופנים שונים לכתוב שמות שירים...
בעניין כתיבת שמות השירים כתבה לי טיילור מפורום הקוראים הראשונים בידיעות ספרים את הדברים הבאים:
אם כבר השוויתי קצת בין השם של העולם לבין ימי הפופ, אז מצאתי עוד הבדל מעניין. הדמות בשם של העולם נגררת כאילו לתוך מאורעות שהם חריגים גדולים ובעיות גדולות וכתבתי אתמול בהודעה על השם של העולם שיש מוטיב התבדרות וחתירה מתוך סדר אל אי סדר. בספר ימי הפופ לעומת זאת גיבור הספר מעיד על עצמו שהסדר חשוב לו ושיש לספר חשיבות רבה ואף יש בהתנהגות שלו ובמיוחד במשחקים שלו, אלה הדמיוניים (בעצם כל המשחקים שהוא משחק בהם יש בהם יסודות דמיון משמעותיים) לחלוטין ואלה שיש להם בכל אופן חלק מוחשי (רשימות השמות וטורנירי הכדורגל, לדוגמה או עתון הפופ כדוגמה נוספת) סממניים של התנהגות כפייתית אובססיבית. הדבקות בסדר או בטקס נראית מוגזמת.
אז הסדר משותף לגיבורים הדוברים בשני הספרים אבל בניגוד זה לזה.
ספר חביב לקריאה לפני השינה. הוא קטן מידות וקצר (171 עמודים). לא יותר. נהנתי מהזכרונות שעלו בי למקרא שמות של מבצעים של להקות ושל שירים ומצאתי עניין בשפה התאורית מאד ובנקודת המבט של הנער המתבגר. הקריאה בספר כמוה לחיות בראשו של הדובר או להשתתף עמו בתמונות קצרות מחייו ולא רק לראות את הדברים מנקודת מבטו אלא לחוש את תחושותיו ולהרגיש את רגשותיו.
.
אין לי מה לחזור על מה שכבר נכתב על אודות הספר ועל אודות המחבר בכריכה האחורית ובביקורות שכבר פורסמו. בכלל גם לא קראתי אותם כי רציתי להקפיד לעצמי על מה שלמדתי מטיילור לכנות בשם קריאה תמה. יש לי רק להוסיף מנקודת מבטי.
הפתיע אותי לגלות שספר זה בדומה לספר השם של העולם שעליו כתבתי אתמול וגם אותו קיבלנו בחבילת הספרים בחודש הזה, גם הוא מונולוג ולא סיפור מנקודת המבט של מספר דמויות ושבכל העלילות מככב אותו הגיבור, הדובר בסיפור.
פה הדובר הוא נער צעיר בגיל ההתבגרות. הוא חווה את מות אמו ואת המשבר המשפחתי שלאחר המוות הזה. בעיקר ההתרחקות המתמדת של בני המשפחה אלה מאלה. הספר פותח בריחוק משפחתי ומסתיים דווקא בזמן עבר רחוק יותר טרם מות האם וכאילו נגמר במצב שאפשרי במשפחות נורמטיביות (אף על פי שנרמז על משבר בין האם לבין האב שאולי חלקו קשור ברומן).
להבדיל מהשם של העולם פה יש חלוקה לחלקים ולפרקים. לפחות היה ידוע היכן אפשר לעצור את הקריאה ולפוש.
התאורים הרבים מספור בספר הם מתחומים רבים: צבע, ריח, אווירה, צליל ומוזיקה. לפעמים יש ערבוב. מראות העיר והעיר בעצמה זוכה בספר לכל אורכו לשלל תאורים שונים ומשונים והמשותף לכולם הוא האווירה השלילית והאסוציאציות השליליות שעולות (שעלו לי, בכל אופן) מהן.
בסיפור יש כמה אבני דרך משמעותיות, כך נדמה לי, וכולן קשורות בבנות המין השני, וכך גם צפוי היה מבחינתי מסיפור על שנות גיל ההתבגרות:
- האם כסמל וכגורם להתרחשויות השונות בספור (או אולי מדובר דווקא במות האם ולא באם עצמה... זה משהו שאני צריך לברר עם עצמי)
- הדודה טי שהיתה מעין מנטור או קואוצ´ר לנער, ובעצם היתה ידידתו ואשת סודו האמיתית לתקופה קצרה בה היא גרה בביתם
- מרב: הנערה שהוא פגש בנסיעה באוטובוס. השניים נדלקו זה על זה והמפגש הסתיים ברגע אירוטי מבחינתו של הנער שלא עמד במעמד ומנלט לאחר שמרב הפשילה את מכנסיה ואת תחתוניה והראתה לו את אחוריה.
- נירית השכנה וידידת נפשו שגם היא סבלה מאבדן הורה, אביה. אתה נראה ששיא היחסים שמתואר היה קיום יחסי המין שלהם בבית הקברות (כמה סמלי!).
- המורה לערבית שעברה לגור בשכנות קומתיים מחתח לדירה שבה הוא גר שהזמינה אותו להכנס, לדבר על אמו, לארגן לה את הספרייה וללון אצלה (עד שאביו גילה והניס אותה ממגורים בבניין).
- וכמובן טלי מהתקופה שאמו עוד היתה בין החיים.
יוצא דופן מכל אלה הוא אדר, חבר של האח הגדול שהקדיש לו תשומת לב והסכים לארח אותו ולשתף אותו באהבתו למוסיקה ולתקליטים. הוא גם האכזבה החברתית המשמעותית ביותר של גיבור הספר.
התאורים באמת מושקעים בספר. הנה אחד שמצא חן בעיני במיוחד, מתוך עמוד 15: "נכנסנו לחדר שלו. היתה שם מערכת סטריאו ענקית ומאות תקליטים, ובאותו רגע ידעתי שאני רוצה שהוא יהיה החבר הכי טוב שלי. ישבתי בחדר שלו, הקשבתי לתקליטים ולא רציתי ללכת, כי בתור ילד הזמן לא עובר, הוא רק מתקלף."
הנה עוד תאור שאהבתי לקרוא, מתוך עמוד 48: "ככה זה צריך להיות. כל איש במקומו, כמו צלחות בארון. בתים הם כמו ארונות גדולים, ומה שחשוב זה שכל אחד צריך להיות במדף שלו, בתוך הארון שלו, כי לכל צלחת ולכל נעל-בית מרופטת יש מקום משלה. ככה גם האנשים. לכל אחד יש פינה. ולפעמים, כמו נעליים, אנשים חיים בזוגות, ואבא שלי הוא נעל שאיבדה את בת-זוגה. ומה כבר אפשר לעשות עם נעל אחת? וככה הוא מרגיש, כאילו כבר אין בו שימוש."
ועוד תאור אחד אחרון, מעמוד 121: "בכפר או בקיבוץ זה אולי משהו אחר, אני לא יודע, אבל עיר הופכת די מהר לאנדרטה חיה של פסולת רגשית. בכל פעם שאתה הולך בה אתה מרגיש כמו מכונית שערסים שורטים אותה במפתח."
בעמוד 16 הפריע לי המשפט: " הצלילים נשמעו כל-כך חדים ומדויקים, ולמרות שאלה היו תקליטי ויניל, הוא היה מאבק אותם בעדינות..." ונדמה לי שבמקום "למרות ש-" היה נכון לכתוב "משום ש-".
הכתיבה של שמות השירים מאד לא עקבית וחוסר עקביות זה מרגיז ומכעיס (היכן העריכה של הספר??): לפעמים שמות השירים נכתבים בעברית ולפעמים באנגלית. לפעמים שמות השירים בעברית מנוקדים ולפעמים לא. לפעמים שם שיר מופיע בתוך מרכאות ולפעמים ללא ובתוך טקסט מובלט. זה לא מושקע ולא יפה ומעיד על זלזול מה בקורא. רק בעמודים 18 ו-19 לבדם ספרתי שלושה אופנים שונים לכתוב שמות שירים...
בעניין כתיבת שמות השירים כתבה לי טיילור מפורום הקוראים הראשונים בידיעות ספרים את הדברים הבאים:
ביררתי עם יפעת הראבן, עורכת הלשון המדליקה שלנו, והיא אומרת כך:בעמוד 81 פגשתי במילה פיגוע. אני די משוכנע כי המילה לא היתה שגורה בפי הכול בשנות השמונים והרגשתי שהיא זרה ולא מתאימה לטקסט.
שמות של אלבומים נכתבים בבולד. של שירים במירכאות (כדי להבדיל מים ממים).
בעמ´ 18 יש באמת משהו יוצא דופן - יש שם שֵם של אלבום שהושאר באנגלית ולא תורגם, כי שמו כה משונה ומוזר, שאני מניחה שהעדיפו לא לתרגמו. ואז משום מה בחרו לכתוב אותו במירכאות ולא בבולד. זה הכול.
האלבום הוא Their Satanic Majesties Request של "האבנים המתגלגלות".אכן, ידוע כיציאה חריגה ומטורפת, בתקופה קשה מאד של הסטונס (1967), ושמו מעולם לא תורגם לעברית.
יתר על כן, האלבום בקושי הושמע בכלל, והלהקה גם מעולם לא בצעה שירים מתוכו בהופעות.
אם כבר השוויתי קצת בין השם של העולם לבין ימי הפופ, אז מצאתי עוד הבדל מעניין. הדמות בשם של העולם נגררת כאילו לתוך מאורעות שהם חריגים גדולים ובעיות גדולות וכתבתי אתמול בהודעה על השם של העולם שיש מוטיב התבדרות וחתירה מתוך סדר אל אי סדר. בספר ימי הפופ לעומת זאת גיבור הספר מעיד על עצמו שהסדר חשוב לו ושיש לספר חשיבות רבה ואף יש בהתנהגות שלו ובמיוחד במשחקים שלו, אלה הדמיוניים (בעצם כל המשחקים שהוא משחק בהם יש בהם יסודות דמיון משמעותיים) לחלוטין ואלה שיש להם בכל אופן חלק מוחשי (רשימות השמות וטורנירי הכדורגל, לדוגמה או עתון הפופ כדוגמה נוספת) סממניים של התנהגות כפייתית אובססיבית. הדבקות בסדר או בטקס נראית מוגזמת.
אז הסדר משותף לגיבורים הדוברים בשני הספרים אבל בניגוד זה לזה.
ספר חביב לקריאה לפני השינה. הוא קטן מידות וקצר (171 עמודים). לא יותר. נהנתי מהזכרונות שעלו בי למקרא שמות של מבצעים של להקות ושל שירים ומצאתי עניין בשפה התאורית מאד ובנקודת המבט של הנער המתבגר. הקריאה בספר כמוה לחיות בראשו של הדובר או להשתתף עמו בתמונות קצרות מחייו ולא רק לראות את הדברים מנקודת מבטו אלא לחוש את תחושותיו ולהרגיש את רגשותיו.
.
