בקישור יש חלק מהפרק הראשון וסיכום על חינוך ביתי בישראל מתוך הספר.
החלק שחוזר על עצמו שוב ושוב בספר הוא שללמידה יש משמעות ויש תוחלת כאשר הילד מרגיש שהוא נזקק למידע הזה וכשהוא מבקש אותו וחוקר בעצמו ומתנסה בעצמו. זה מזכיר רעיונות מ-"אמיל או על החינוך" של רוסו וגם מזכיר רעיונות של למידה בשיטת החקר או למידה בשיטת הגילוי.
מוצאת חן בעיניי רוח הדברים של הולט אך חסר לי הסדר והבסיס בלימוד מונחים ומושגים. גם במתמטיקה. הולט מציע שהילד ירצה ושהמבוגר ירצה לסייע (יש כוונה והדדיות) וכן הוא מזכיר למה עוד תשמש ההתנסות (יש נגיעה בטרנסצנדנטיות, בהעברה -- אבל רק בהסבר בספר, לא הבנתי שיש שיחה עם הילדים למה עוד טוב מה שלמדנו מההתנסות) ובהחלט הילד רואה משמעות במעשיו ומחפש משמעויות נוספות כתוצאה מכך (תיווך למשמעות) - -מתקיימים לכאורה שלושת הדרישות ההכרחיות ללמידה מתוּוכת. אני לא ממש בטוח שישנו תיווך להעברה על ידי המבוגר שמנחה את הילד לפי השיטה של הולט -- ופה יש הפסד, לטעמי. עוד חסר לי העיסוק והדיון (למשל במתמטיקה או בשפה) בבסיס ובמשמעות. לשיטתו של הולט הדברים פשוט נלמדים מעצמם ללא מאמץ. אני יכול להשתכנע שלפעמים זה יכול להיות כך אבל אני חסיד גדול של מודעות לאופן שבו אנו לומדים (ומלמדים) ואין כלל דגש או חשיבות לכך בספרו.
אני מבין את הייתרון של יציאה מהמוחשי בכל הדוגמאות שהוא נתן. ההתקדמות הלאה להסמלה, לקונקרטי ולפורמלי עד לרמות הפשטה אינן באות לידי ביטוי, עד כמה שהבנתי.
ספר חביב ולא מזיק כל עוד לא מקבלים ממנו את הרושם השגוי שאין ללמד דברים באופן מסודר, כל עוד לא שולחים ילדים לחקור ולגלות בעצמם דברים כשאין להם אפילו את הכלים לחקור כלל (אז מה יצא מכל החקר הזה...?)
חשוב להבחין בין ילד שחשוף לגירויים ועליו לסנן אותם ולעבדם בעצמו לבין ילד שמקבל תיווך. על ההבדל בין השניים לא עומד הולט וזה דווקא חשוב, לטעמי. אני מציע למי שמתעניין לקרוא את האדם כישות משתנה מאת ראובן פוירשטיין (הוצאת משרד הבטחון. 1998. האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל).
ספר חביב, חיובי ואופטימי שנותן כיוון טוב לגישה לילדים וכיצד לאפשר לילדים לתת לנו לעזור להם ללמוד. בשביל דברים מעבר, ראוי לדעתי ללמוד הרבה על למידה ועל הוראה ולמצוא מה מתאים לילדים שלנו.
