קיבלתי אתמול את החבילה של חודש ינואר של "הקוראים המשפיעים" של ידיעות ספרים. בתוך החבילה היה ספר לבן (שכבר התחלתי לקרוא) ואת הנובלה של יורם קניוק, בא בימים, שכבר סיימתי והנה מה שיש לי לכתוב בקצרה עליו:
לא התאפקתי ומייד התחלתי לקרוא את הספרון (כ-100 עמודים) של יורם קניוק שהגיע בחבילה.
לא נהניתי בעבר מקריאת הספרים שלו, במיוחד לא מהיהודי האחרון. אז ניגשתי לקריאה בספקנות.
אבל נשביתי כבר בעמוד הראשון מהסגנון.
זה ספר מעניין על אדם זקן, בא בימים, שיש לו סיפור חיים מרשים ועשיר, אומן (במובן המקצועי ולא ברמה האומנותית בהכרח) ז"א בעל מלאכה מיומן ומקצועי וקפדן בציור. הוא זוכר ומעריך ויודע היטב את הבסיס ואת העבר ומעריך את היכולות ואת ההישגים ואת הטכניקות.יחד עם זאת, אינו מעריך את עצמו כלל. אינו מחשיב את עצמו ומתייחס לסיפור חייו כאל הוכחה ניצחת לכך.
זה אולי גם ספר על "כמעט" כפי שהמחבר בעצמו משלב בסיפור: "בתחילה היה כמעט. הכול כמעט בא, כמעט נוגע. הרגע שבין הדברים הוא עיקר הדברים, שהם רק הדק ולא להפך." -- קראתי את פסקת הפתיחה הזאת כמה פעמים.
היתה לי תחושה חזקה של "התבוננות פנימה" ושל מודעות פנימית של הדמות בעת הקריאה בספר. הדימויים היו מרשימים. כל כך מרשימים עד שאת הקריאה בספר ביצעתי 3 פעמים (לא קשה בהתחשב שמדובר בספרון קטןטן):
קריאה ראשונה שבה רשמתי לי שמות אמנים ויצירות שמוזכרים לרוב בספר ועוד רשימות אחרות, קריאה שנייה שמלווה בהצצה באינטרנט במידע על האומנים ועל היצירות (היום גם קל לראות אותן באינטרנט), וקריאה שלישית, אחרי שהקריאה הראשונה שקעה, ואחרי סקירת האומנות.
הבנייה בעמודים הראשונים, עד שהעלילה בבית האלמנה העשירה מתחילה, נדמית כאילו הגיבור מדבר ומפיק תובנות תוך כדי הדגמה על הציורים שלו -> אח"כ על ציורים בכלל -> על אומנות מהעבר -> על אומנות בכלל.
נהניתי מאוד. חוויה מעולה.
הגיבור שמתוך מחשבתו ומנקודת מבטו קוראים את הספר הוא אישיות מסקרנת ביותר: בן לפושע נאצי ולאם שנטשה אותו ושראתה בו נטל והתחתנה מספר פעמים, פעמיים מתוכן עם ערבים ונולדו לה ילדים נוספים, שאחד מהם הצטרף לפת"ח... הוא עצמו הוטבל לנצרות, ואותו הנזיר שטיפח אותו לימד אותו גם יידיש למען יזכור מניין בא... [לא אמשיך... יש עוד וזה רק נהיה יותר צבעוני ומרתק, ויחד עם זה האמנתי והייתי מרותק!] למחייתו ולחייו (זה עיסוקו) הוא מצייר מתים.
כמה משפטים בספר שתפסו אותי:
* "אינני צייר חשוב של אנשים חיים, אני צייר לא חשוב של אנשים מתים." [עמוד 8]
* "אומנות אינה שייכת לצופים בה. היא מעשה שאנשים מסויימים אוהבים לעשות, או זקוקים לעשות." [עמוד 10]
* "אני מצייר מתים מפני שהמתים אינם רואים את עבודתי ואינם מתלוננים." [עמוד 11]
* "אני אוהב לראות את היצירה נרשמת על פניו של המנצח לפני הישמע הצליל הראשון." [עמוד 12] -- זה מופע נוסף של מוטיב ה-"כמעט" שיש בספר, ודוגמה יפה ומעוררת מחשבה.
* "לא המצאתי דבר, ציורי מתים היו פעם נורמה, הם צוירו כדי לשמר את דמויות האהובים ובראשית המאה העשרים גם צילמו מתים כמזכרת נצח. "[עמוד 16]
* "אני צייר גרוע, זאת האמת. אבל הציור הגרוע שלי הוא הכי טוב שאני יכול לצייר." [עמוד 17]
* "אמנות לשמה היא מושג חדש בהיסטוריה, כמו נישואי אהבה." [עמוד 18]
* "צעירים שרק בקעו מן הביצים מתייחסים אל עצמם כאל אמנים ולא כמוני, כאל פועל." [עמוד 19]
* בעמוד 25 בפסקה השנייה יש מה שנראה כמו ביאור המילה "קניוק" כשבשבת בצורת סוסון שהיו תוקעים על גגות בגליציה. מעניין.
* בעמוד 29 מתוארת יצירת אומנות של גויה, שלושה במאי 1808, התיאור מעלף וזאת עוד דוגמה נפלאה של מוטיב ה-"כמעט" שבספר.
* זאת הערה אסתטית בנוגע לדפוס: בעמוד 54 הדפוס יצא מלוכלך והעמוד נראה מפוייח. לא יפה.
* [באחד המפגשים עם הבן, עמרי, שלדעתי בחירת שמו אינה מקרית... האם הגיבור רואה בדמותו קוים דומים לזה של ירבעם?]: "... ושתינו בלי להגיד לחיים, כי לא אומרים לחיים במעונות של מת ואין מזכירים את החבל בבית התלוי ואסור לילדים להיכנס לארון מתים למדוד איזה ארון יתאים להם בעתם." [עמוד 77]
הסוף יצא קצת מוזר לטעמי ואולי מעט מאכזב. אבל חלמתי ביקיצה על כמה סופים חלופיים.
נהניתי אתמול מאוד מהקריאה ומהעיסוק בדימויים, בהשאלות וברמיזות ובהפניות שבספר הזה. יופי של בילוי ויופי של ספר.
מהכריכה האחורית:
אורלוב הוא צייר זקן ונבגד המצייר מתים לפרנסתו. לילה אחד מתקשרת אליו אלמנה טרייה ומזמינה אותו לצייר את קלסתרו של בעלה המת. המפגש בין שניהם מוליד מחול נוגע ללב של כנות, חמלה וזיכרון. אורלוב, שׂבע ימים וכישלונות, פורש בפני האישה הזרה את סיפור חייו, והיא מחזירה לו בסיפור מפתיע משלה. ככל שהלילה מעמיק והשעות נוקפות, אורלוב מגלה כי המת שאותו הוא מצייר אינו זר לו לגמרי - גילוי שצובע באור חדש את המפגש ביניהם, שני מכרים שלא נפגשו מעולם.
שלמה יונה
