ציורים ועבודות של ניר

זה עתה חגגנו לניר יום הולדת שלישי והנה הוא הפקיד בידי כמה עבודות שלו "כדי שתקח לעבודה", כדבריו. כשאני נפוח מגאווה, עשיתי כמצוותו, והנה אני גם סרקתי את העבודות כדי להציגן ביומן הרשת שלי:

אפס בהתנהגות - ידיעות אחרונות -- עוד על יוזמת תנו למורים ללמד

כבר כתבתי ביומן הרשת שלי על עינת וילף ועל ספרה, בחזרה לאלף-בית, הדרך להצלת החינוך בישראל (ללא תוספת תקציב), ועוד הזכרתי כתבה, גם כן בנושא אלימות ומערכת החינוך, פה, ועתה קיבלתי עוד קישור להמשך התעניינות התקשורת בנושאים שאותם מעלה וילף.

אני מביא את הקישור לכתבה כפי שהופיעה ב"שבעה ימים".

הכתבה והמכתב מדברים בעד עצמם. אין טעם לחזור על הניתוח של וילף למצב מערכת החינוך, לבעיות, ולפתרונות הרבים שהיא מציעה (ללא תוספת תקציב!), את כל זה אפשר לקרוא בספרה. את דעתי בנושא אפשר למצוא בסקירה שלי על אודות ספרה ביומן הרשת שלי.


ולהלן מכתבה של וילף לנמענים ברשימת התפוצה שלה על אודות כתבת התחקיר הזאת:

שלום חברים,

לפני שלושה שבועות התפרסמה במוסף שבעה ימים של ידיעות אחרונות כתבת תחקיר גדולה מאת שחר גינוסר שעסקה בפער הבלתי-נסבל במערכת החינוך שבין הכוונות הטובות לבין המציאות בשטח. רבים מכם התגייסו לסייע לתחקיר ובזכותכם זכה הנושא לחשיפה וכיסוי מרשים. בשבוע שלאחר פרסום הכתבה זרמו תגובות רבות למערכת, עד כדי כך שידיעות אחרונות הקדיש לפרסום התגובות עמוד נפרד. מלבד תגובה אחת של המועצה לשלום הילד הצביעו כולם על כך שהתאורים בכתבה הם רק קצה הקרחון. יאיר לפיד אף הוא פעל בעקבות הכתבה והציג שיחה עם מורים ביומן שישי. לראשונה מזה זמן רב, התבקשו המורים עצמם להציג את הבעיות ולהציע פתרונות, ולא אנשים חיצוניים למערכת. זה כשלעצמו צעד בכיוון הנכון. לקח לי זמן להשיג את הכתבה בפורמט מלא וכעת הכתבה במלואה נמצאת באתר "לנו למורים ללמד" - www.letteachersteach.org.il אמנם תהליך השינוי איטי ומתסכל, אך אני מרגישה את תחילתו. יש הכרה רחבה יותר שבעיות האלימות, המשמעת, היעדר הסמכות והגיבוי אינן רק בעיות שוליות, אלא עומדות במוקד הבעייה במערכת החינוך, ושהיכולת ליישם את שלל הרעיונות היפים שיש לשיפור המערכת תלויה בראש וראשונה בכך שבבתי הספר אפשר יהיה קיומה של אווירת לימודים דבר המובן מאליו. שמתי לב בחודשים האחרונים שיותר ויותר מורים מוכיחים אומץ ומחליטים לשבור את קשר השתיקה ובכך לשים קץ לנורמה הפסולה שמורה המדווח על בעיות אלימות ומשמעת נתפס כמי שמפליל את עצמו כמורה גרוע, במקום כמי שמסייע להצלת המערכת. ממעט הדיווחים שמגיעים לעיתונות אני שמה לב גם שיותר ויותר בתי ספר מתעקשים על כך שלא יינתן לתלמיד או הורה בודד לחרב את אווירת הלימודים לשאר התלמידים. בינתיים, על רקע ניצנים ראשונים של שינוי - לפחות בשיח - נפגשתי עם שר החינוך ומנכ"ל המשרד ומצאתי אוזן קשבת לרעיונות המופיעים בספר "בחזרה לאלף-בית". עדכנתי אותם גם שמאז יציאת הספר לפני כשנה ובעקבות אינספור מפגשים עם מורים, מנהלים, הורים, חוקרים, תורמים ואנשי ארגוני המורים ומערכת החינוך הולכת ונבנית קואליציה רחבה של אנשים, קבוצות וארגונים התומכים במהלך רחב להצלת מערכת החינוך ברוח ההמלצות בספר. אני מחכה לראות מה יהיו הצעדים הבאים ואעדכן אתכם ובינתיים - אשמח לשמוע. ברכות חמות וחג שמח, עינת וילף.

פריצת דרך במוטיבציה מאת ריצ'ארד לאבוי

קראתי את ספרו המעניין והמחכים של ריצ'ארד לאבוי, פריצת דרך במוטיבציה.

על לאבוי שמעתי בפעם הראשונה כשצפיתי בסרטון שלו ב-youtube, "כשהאסימונים אוזלים". התרשמתי מאד מיכולת ההצגה שלו ועוד מהתוכן ומהמסרים שהוא ניסה להעביר. בעוד שהסרטון היה מיועד לקהל של מורים והורים לילדים עם בעיות קשב וריכוז או בכלל עם קשיים שונים בלימודים, מצאתי שהדברים נשמעים לי טובים ונכונים לא פחות בכלל להורים ולמורים ובאופן כללי בהתייחסותם לילדים ולתלמידים. בו ברגע התחלתי לחפש על אודותיו של ריצ'ארד לאבוי וכבר יום-יומיים אח"כ רכשתי את ספריו שתורגמו לעברית: הספר שעליו אני כותב עכשיו, פריצת דרך במוטיבציה, בהוצאת אמציה בתרגום של לילית ברקת מהמקור, The Motivation Breakthrough: 6 Secrets to Turning On the Tuned-Out Child, וספרו הראשון והידוע יותר, קשה כל כך להתיידד אתך, גם בהוצאת אמציה ומתורגם מהמקור, It's So Much Work to Be Your Friend: Helping the Child with Learning Disabilities Find Social Success.

כדי לנסות ולהכיר את האיש, אפשר לצפות בסרטון ב-youtube של ראיון שנערך עמו ברשת NBC על גישתו בחינוך ילדים עם קשיי למידה. עוד סרטון מעניין הוא באותו הנושא של הספר, הנעת ילדים -- מוטיבציה.

לא ניכר שלאבוי מתיימר להציג את עצמו כזה ש"המציא את הגלגל", הוא מרכז יפה מסקנות ממחקרים ומעבודות של פסיכולוגים, סוציולוגים, אנשי חינוך ומדוחות על הישגים ומדידות אחרות שנעשות בבתי ספר בארה"ב. בין הענקים שהוא עומד על כתפיהם ישנם חיים גינות ומל לוין (ועוד רבים אחרים שמשנתם ונסיונם שזורים בספר).

לאבוי מגדיר במספר אופנים מהי מוטיבציה, איך משיגים אותה, איך מאבדים אותה, כיצד לזהות מה מניע ילדים (ואנשים). הוא מציג לאורכו של הספר שלל מיתוסים ומפריך אותם באומץ ולא מסתפק בכך אלא מציע פתרונות ומסביר יפה מדוע הפתרונות עשויים להיות מועילים והגיוניים.

עצות מספר שלו ונקודות מספר שהעלה עולות בקנה אחד עם דברים שאני מיישם בחינוך ילדי מאז שנולדו ולכן אני קראתי מתוך נוחות רבה להתרשם מדבריו. יחד עם זאת לא הפסקתי להיות ביקורתי ודברים שהציע ולא ניסיתי -- ניסיתי לעשות בהם שימוש בבית כשהיה מקרה ראוי, כדי להעמיד במבחן את הרעיונות ואת העצות, ובסיפוק רב אני יכול לספר שאכן יש הגיון ויש תועלת בעצות.

לאבוי מציע עצות כוללניות (למשל, לכבד את הילד), שהן טובות וברורות אבל לא נותנות ממש כלים להורה או למורה שמעוניין להוציא את העצה לפועל אבל אינו יודע כיצד. הוא ממשיך מהכלל אל הפרט ומציג עוד ועוד מצבים, מנסה להסביר איך הדברים נראים מנקודת מבטו של הורה או של מורה או של ילדים אחרים ואז מנקודת מבטו של הילד שחווה את המקרה ואז מציג לאבוי מה מקובל לעשות (ומדוע זה עשוי להזיק או לא להועיל) ומה הוא מציע לעשות ומדוע להצעתו יש בסיס הגיוני ותוצאות חיוביות לאור נסיונו הרב. זאת גישה מאד מעשית ומאד מסודרת, לטעמי, להציג חומר כזה. גם הורים שמחפשים ספרים מתכונים להתנהגות ימצאו פה הרבה מאד מתכונים. אך גם הורים ומורים שירצו להרחיב ולהבין מה מאחורי המתכונים ומה התמונה הכוללת ימצאו בספר את מבוקשם.

לאבוי מנסה להגדיר את קשרי הגומלין בין בית הספר, לבין הבית, בין המשפחה לבין צוות בית הספר ובין החברה בבית הספר לזאת שילדים מוצאים בביתם, אצל חברים ובחוגים ובפעילויות אחרות. הבחנות רבות שלו ממש מאירות עיניים לטעמי.

לאבוי גם אינו נרתע מלהכנס לשדה מוקשים של קשר אישי בין מורה לתלמיד, תפקיד הקשר הזה ביצירת מוטיבציה ובניית אמון והצלחה בלימודים, האתיקה (מה ראוי ומה לא ראוי, ומדוע) ועוד נוגע גם בנושא רגיש למורים רבים שמרגישים שהם בקודי מספיקים ללמד את החומר הלימודי אז לא כל שכן יש בידם זמן להתייחס לילדים מעבר לנושאים האקדמיים. לאבוי ממוטט את הגישה המתבדלת האת כמו מגדל קלפים ולא רק מסביר יפה את היתרונות של מעורבות אלא גם נותן כלים מעשיים לבצע ולהתמודד.

מצאתי את לאבוי מסביר על החשיבות של המשפחתיות וטקסיות ועוד דברים משפחתיים -- נושאים שדיברו אלי מאד משום שהם היו הד לפירוט הרב שניתן עליהם והסביר אותן בספר אחר שקראתי ואף כתבתי על אודותיו ביומן הרשת שלי, הורים מבריקים מורים מרתקים מאת אוגוסטו קורי.

לאבוי מדגיש כי התפיסה החד ממדית של תלמידים או של ילדים כאילו רק דבר או נושא אחד מניע אותם הוא שגוי מיסודו. הוא מציג מודל שמבוסס על עבודתו של אברהם מאסלו שמציג שמונה גורמים שמניעים. הוא מסביר על כל גורם וגור, בליווי דוגמאות ומסביר איך אפשר להניע ביעילות ללמידה, לשיתוף פעולה וכו'את מי שמונע לפי אותו "סוג" ואז מסביר שאנשים לא מונעים אך ורק מסוג אחד אלא יש משקל מה לכל סוג וסוג אצל כל אחד ואחד ויש להתייחס לכך כשמנסים להניע תלמידים וילדים לבצע משימות, ללמוד וכו'. הכל מוסבר. מוסבר יפה ומודגם יפה.

יש כמה שגיאות תרגום או ערכיה לשונית, חלקן חוזרות על עצמן מספר פעמים, וזה מרגיז, לדוגמה, במקום אחים כתוב אחאים.

לסיכום, הספר מלא בעיצות שימושיות להורים ולמורים, ולדעתי, מעבר לתועלת שביישום הרעיונות שבספר בחיים היום יום שלנו עם ילדינו ועם תלמידינו אפשר להשתמש בחלק לא מבוטל מהרעיונות גם ביחסים שלנו עם מבוגרים אחרים!

מומלץ מאד.

האחים יונה עם פורטוני יונה

תמונה מסוף השבוע הזה. הורי מבקרים באיסטנבול. אמא שלי צילמה את אבא שלי עם אחיו ועם סבתא שלי.
מימין: ד"ר אלי יונה (אבא שלי), סבי יונה (עוסק בייצור, ובהפצה של טקסטיל) ודוד יונה (שכבר פרש לגמלאות, עסק בייצור ובהפצה של בדים לבטנות מעילים). בישיבה: סבתא שלי, פורטוני יונה.

* אהבתי איך שהתמונה הישנה מציצה מצד ימין.

אות מאבשלום מאת נאוה מקמל עתיר

את הספר אות מאבשלום מאת נאוה מקמל עתיר קיבלתי במסגרת הקוראים הראשונים של ידיעות ספרים (ספר לבן). סיימתי לקרוא אותו לפני שעה קלה והנה אני יושב לכתוב את רשמי מהספר.






כבר כתבתי בפורום על הרשמים שלי מקריאת הפרקים הראשונים של הספר:

הדפוס בספר

ShlomoYona

הספקתי לקרוא רק מספק פרקים ראשונים. על התוכן אכתוב מאוחר יותר.
הבחנתי שהדפוס בספר "חלש" -- בעותק שקיבלתי אני, לפחות, יש צורך במאמץ גדול יותר לקרוא כי הדפוס חלש.
עוד דבר מפתיע הוא הגופן הדקיק שבו עשו שימוש בדפוס בשני הפרקים הראשונים ואחר כך גופן אחר (מלא יותר ועבה יותר) שאותו קל יותר היה לי לקרוא.
חשבתי בתחילה שכל תקופה בספר (סוף המאה ה-19 / שנות השבעים / 2008 -- טוב, אלה התקופות שהוזכרו בפרקים שאותם קראתי) תקבל גופן משלה. אבל לא כך היה.

מצאה חן בעיני השפה אחרי קריאת הספר אלנבי. הכל קנה מידה השפה בספר הזה עשירה יותר. כשיש עברית עשירה יותר אני סקרן מאד לגבי השימוש בפעלים וכיצד פועל אחד גורר אחריו פעלים אחרים, במיוחד כשנדמה לי שהמחברת הקפידה לגוון.
כשאבשלום חייל הסיירת, לדוגמה, שוכב כשהוא פצוע במיטה בבית החולים בניו-יורק והוא רואה את הדמות בבגדי הבדואי (זה היה אבשלום פיינברד, אחי סבתו, כמדומני) ונזכר בחבריו לסיירת שבקרוהו עוד בבתי החולים בארץ בלט מאד מבין הכתוב השימוש בשורש צ.פ.ן: החברים לסיירת "הצפינו דמעה" ומספר שורות אח"כ מדובר על מה "צופן בחובו...". מוזר אבל משלל הפעלים דווקא זה בלט.
לו היתה גרסה אלקטרונית של הספר בידי, והיה לי כלי שמזהה נכונה פעלים ויודע לחלק את הפעלים שאותם הוא זיהה לפי שורשים ולפי משקלים... היה מעניין לראות מה יראה ניתוח סטטיסטי של אופן השימוש בפעלים.
חושבני שככל שהמגוון של הפעלים שבהם עושה שימוש מחבר בספר כך מעניינת ועשירה יותר השפה -- זה הבדל משמעותי מאד בין הספר הזה, אות מאבשלום, לבין הספר הקודם שקראתי, אלנבי. גם הדמויות בשני הספרים שונות מאד בזיקתן לשפה העברית, באות מאבשלום העברית היא, כך נדמה לי, בציפור הנפש ואילו באלנבי היא אמצעי תקשורת מקוצר ומנוון. מעניין אותי עכשיו היה להתבונן בניתוח סטטיסטי של אופן השימוש בפעלים בספר אלנבי. אני משער שאוסף הפעלים שם היה מצומצם יותר.




שלמה יונה

עתה אני רוצה להשלים ולכתוב כמה רשמים מהקריאה בכללה:

ראשית, אסכם ואומר שהתפעמתי מהעברית. מהקריאה עצמה נהניתי מאד והיא היתה קולחת ומעניינת (פרט אולי לכמה פרקים ככה החל מפרק 41... ששעממו אותי ולא נקשרו לי יותר מידי לרצף שהיה לי, משום מה...). הספר מוצלח ואני ממליץ מאד לקרוא בו ולהנות ממנו.

מצאתי שהספר מזכיר לי שני ספרי נעורים שקראתי של אסתר שטרייט וורצל, אורי ו-אליפים בלאומיות ובציונות שהוא מדגיש ומנופף ומנסה להחדיר בקורא וגם ספרה של מאירה כרמי לניאדו, פרקי יוסקה, בסיפורים על מעלליו של ילד מנקודת מבטה של האם, למשך השנים שבהם הוא היה תינוק, עולל, ילד, נער וכו'... לרבות הכתיבה שמשקפת הערצת האם את הילד.

נושא השפה חוזר על עצמו שוב ושוב בספר. השפה ככלי יקר ערך ורב עוצמה לפתור בעיות ולחלץ ממשברים שמאפשר לשרוד במצבים קשים. אבשלום על שליטתו בשפות, החל מהסיפור על אביו, ישראל, לוליק, ששלח אותו ללמוד בכותאב, אצל השיח אבו סלים, ומאוחר יותר ההשכלה שלו בצרפת, לימודי האנגלית העצמיים ועוד... - אבשלום שוב ושוב בספר מחלץ את עצמו וגם אחרים מצרה בגלל ידיעת השפה שלו ובגלל הכרת מנהגים ותרבות של עמים אחרים. זה לא אפייני רק לו. גם דמות משנית, מרקדה, מאיסטנבול, מדהימה בידיעת העברית, התרבות והמנהגים היהודיים. גם אלמה מוזכרת כדוברת לשונות מספר וזה אמור להעצים אותה (או שזה רק בעיני נדמה כך?). עוד נקודה שזכורה לי היא השימוש בשפה זרה כדי לפתור בעיה כששרה אהרונסון ביקשה להכין את החפתים עם הכיתוב "אם החיטה" (שיצא "הטיחה םא"...) והפליאה בשיחה עם צורף דובר גרמנית ביידיש שבפיה... וודאי ישנן דוגמאות נוספות שלא עולות בדעתי כרגע.

אהבתי את ההקשרים התנ"כיים שמעת לעת צצים. אחד הזכורים לי יותר הוא כשמרקדה מבקשת להמשיך ולשמוע על סיפור עקידת יצחק ושואלת את שרה האם את הילד שאביו רוצה לשורפו לפי מצוות האל תציל אמו ושרה עונה שלא. והנה כאשר שרה קוראת את המסר הסודי מאבשלום על מחשבותיו "לעשות מעשה" קוראת שרה לאלוהים בדרישה "אל נא תשלח ידך אל הנער". זה מצא חן בעיני: קשר עם סיפור העקידה מחד והיפוך תפקידים מאידך: שרה מנסה להציל את הקרבן, אבשלום (אהוב, ולא בן, אמנם), זה שקרבן ליצריו הלאומיים והחתרניים ולגבורתו הוא, מידי האל, ודווקא אל האלוהים היא זאת שקוראת "אל נא תשלח ידך אל הנער". בסיפור העקידה אלוהים הוא זה שקורא כך לאברהם כדי לעוצרו משחיטת יצחק במאכלת המונפת. הקשר לשאלתה של מרקדה להבנתי הוא שפה שרה כן מנסה להיות זאת שעוצרת את תהליך העקידה של אבשלום את עצמו של של אבשלום ע"י האלוהים או ע"י גורלו...

המחברת מגדירה את עצמה, באתר הבית שלה, כסופרת, מחזאית ומשוררת לילדים ולנוער. האם מכאן להסיק כי קהל היעד לספרה זה גם הוא ילדים ונוער? אני יכול להעיד שבאופן אישי נהנתי ממנו מאד כקורא מבוגר (אם כי צעיר) ואולי אפילו מצאתי בו עניין, הומור ותחכום שאינני בטוח שקוראים צעירים מאד יבחינו בו (או שאני ממעיט בערכם ומעלה מערכי שלא בצדק...?!).

העברית (לא אכפת לי שכבר כתבתי את זה קודם ושאמרו את זה רבים כבר לפני בפורום) מהנה ומעניינת מאד לקריאה. עברית יפה וציורית ותיאורית.

אין לי די כלים ולא נפניתי לבדוק בדקדקנות אבל אני מרגיש שהיה מאמץ מיוחד בספר להתאים את אוצר המילים, התחביר והסגנון לרוח הזמן שבו מדברות הדמויות, כל דמות בכל זמן בחלקים השונים בספר. כך מצד אחד נקרא מילים כגון אנפילאות, דיוטה אך גם דיליזאנס, ומאידך, בזמן הווה (ינואר 2009) קוראים ש-"... בא המחשב ועשה 'דיליט'..." או לשון צבאית כמו השימוש במלה חדרוכל במקום חדר אוכל (עמוד 349, לשתי הדוגמאות המודרניות). אוצר המילים, התחביר והסגנון גם משתנים בין מקומות ולא רק בין זמנים. משלב השפה והסגנון שחושבני שהספר כתוב בהם כאשר מדובר במושבות בארץ, בפריס או באיסטנבול, שונים אלה מאלה, לרבות, כמובן, סגנון הדוברים.

עד כמה מדייקת המחברת בהשאלת הסגנון ואוצר המילים? אינני יודע. אני יכול לומר שלפעמים נראה לי שהדיוק לא מושלם, למשל, במילים הטורקיות, *"תשוקרו אדרם" במקום "תשקור אדרים" (te-she-KUR ED-er-im), או *"אקנק" במקום "אקמק". שווה, לדעתי, לבדוק כמה מהמילים שנאמרות על ידי הדמויות כדי להבין האם אכן הן מתאימות לתקופה או שזאת רק תחפושת, כי המילה כלל לא היתה אפיינית לשימוש באותה התקופה או אפילו כלל לא היתה קיימת. למשל, אני תוהה האם השימוש במילה פרודות (מולקולות) מתאים בהקשרו. האם המילה היתה קיימת ואם כן האם במובנה זה בתקוםה המדוברת. אפשר, למשל, לנסות ולבדוק לפי מאגרי מידע כגון מאגרים של האקדמיה ללשון העברית או במילונים אטימולוגיים או להסתייע באנשי מקצוע. לי, בכל אופן, אין את הידע. אשמח מאד לרכוש לי ידע כזה, אני סקרן מאד ללמוד את הנושא.

כך או כך, אני נהנתי מאד מהקריאה של השפה.

פה ושם היו פנינים והבקרות שקלעו לטעמי בדיוק וגרמו לי לדגדוג ולריגוש ולאנחת סיפוק. לדוגמה, התרגשתי מאד מהפסקה שבה אלמה מתוודה על עצמה באופן קולע ביותר לאופן שבו אני ניתחתי את מצבה לעצמי תוך כדי הקריאה, אך בעיקר התמוגגתי מתאור המחברת את דמותה של אלמה עם סיום הנאום הקצר "היא יצאה מתוך המילים כאדם שחצה שדה קוצים - שרוט, קצת מדמם, אבל בחיים." (ובתור אחד שנאבק בגיזום של שיח בוגונוויליאה אימתני וקוצני להחריד שצומח מגינתו של השכן ופלש לחצרי -- אני למוד על בשרי באופן מילולי למה הכוונה לצאת שרוט ומדמם, אבל בחיים...). לעומת צירופים שמתאימים ו-"יושבים היטב" לטעמי, כגון "תקפח השמש" מצאתי גם פה ושם כמה צירופים בודדים שצרמו לי בחיבורם הלא מתאים (כאילו גט היה ביניהם והצירוף מאולץ), למשל "אינטימיות כונפת" בעמוד 45. מדוע לא "קרבה כונפת"? האם המילה אינטימיות מתאימה בכלל לתקופה ההיא? ואם כן האם מתאימה בהקשרה? ועדיין... האם לא מוטב להשתמש במילה עברית, קרבה, למשל? אתן דוגמה נוספת לאי0-התאמה, לטעמי: בעמוד 150 בין כל העברית היפה והקולחת פתאום קראתי "טסטים מתחנה לתחנה" שמייד הזכירה לי את השלבים בתהליך רישוי רכב (מידי שנה...), מה שמכנים הכול "טסט". האם בכוונה כדי ליצור את האנלוגיה? אולי סתם רשלנות? הרגשתי כך גם לגבי "בלוקים" (מדוע לא לבנים?!) עמוד או שניים קודם לכן. בעמוד 158 "אינטרסים" ולא "מניעים".

אהבתי מאד, בעמוד 345, את משחק המילים "אתיקה מקצועית" בהקשר של המלצרית אתי'קה וציון התנהגותה כמקצועית (בלעג, או בציניות) ע"י אלמה. אלמה מכנה אותה "אתי'קה המקצועית". זה הצחיק אותי.


כבר בעמוד 177 התלבטתי והתווכחתי עם עצמי האם הכרחי או נכון או מתאים בכלל לתאר ולעשות שימוש במילים "של אז", מילים שמתאימות לתקופה לא רק בפי הדמויות אלא גם בפי המספרת/המחברת/הספר? האם המטרה היא להכניס את הקורא לרוחה של התקוםה המתאימה במתכוון או שזה קרא במקרה מתוך הסחפות? למשל, מדוע פוסטא ו-סמוברולא סוכנות הדואר ומיחם (בהתאמה)? הרי גם הדמויות עצמן במוקדם או במאוחר אומרות מילים וביטויים אשר מאפיינים את התקופה. לא הגעתי להסכמה עם עצמי והחלטתי שאני לא חייב להחליט ושבכל מקרה אני נהנה מאד מהספר בין אם זה במתכוון ובין אם זה בשוגג.

בעמוד 173 הפתעה! עם הבדיחה על "...אין סוסים שמדברים עברית." (ויש עוד קריצות ורמיזות לתקופתינו, כמו שציינו כבר אחרים לפני בפורום כמו השיר "אלף נשיקות", פרי עטו של אבשלום פיינברד שהפך ללהיט כשהושר בפיו של יהורם גאון לפי הלחן של צביקה פיק, ובספר אומרים ש-"... עוד יבוא... גאון ויעשה מזה להיט...".). זה נחמד, משעשע ושומר על העירנות שלי כקורא ומגוון יפה את הקריאה מפני שקיעה ומכניס קצת הומור "דהיום" לטקסט שאולי יכול להפוך בעיני אחדים לטרחני בגלל לשון התקופה.

היו גם מידי פעם משפטים שאותם לא הבנתי וצירופים שפשרם לא נהיר לי. לדוגמה: בעמוד 161 מספרת אלמה על "... קבוצה משמימה של בני אדם חד-חלומיים...". מה זה? מה זאת אומרת? ולעומתם שנינויות כמו "מגדלים פורחים באויר" שהיה ממש מתאים ובזמן בעמוד 166, כי גם הביטוי התאים לפי משמעותו הידועה וגם ההקשר לגורד השחקים. אהבתי את זה. יש לא מעט הברקות כאלה שממש נצנצו לי ובלטו והנעימו לי את הקריאה עד מאד.

בעמוד 170 כבר שמתי לי מטרה לחפש אחרי כתביו של אבשלום פיינברג (אולי בפרוייקט בן יהודה) ולבדוק האם אני פתאום מוצא חן רב בסגנון כתיבתו בגלל ההטייה ו-"שטיפת המח" שאני עובר במהלך הקריאה בספר או שאכן כתיבתו יפה בעיני. (כשכבר הגעתי לפרוייקט בן יהודה מצאתי את עצמי שוקע במאמריו של בן יהודה עצמו דווקא... הא!)

לא הבנתי בעמוד 186 מה פירוש "... ותקח עמו דברים." האם המשמעות היא לרדת לעומק הדברים בדיון עמו? האם הפירוש הוא להכנס עמו בעובי הקורה? למה הכוונה?

וקשה לדבר על שפה מבלי להתייחס לשגיאות:

כמה שגיאות (או אולי אינן שגיאות ואני הטועה? אם כן, אני מתנצל על הבורות ואודה למי שיעמיד אותי על טעותי) שצדה עיני והשכלתי לרשום לפני שאשכח:

• עמוד 32: פוסלים. חושבני שהצורה מפסלים מתאימה (ואולי גם נכונה?) יותר.
• עמוד 33: רעותו. לו היתה המילה רעייתו מופיעה הייתי מבין. אבל רעותו פירושה הרעות (החברות, הידידות...) שלו. ואין מדובר שם, לפי הבנתי, על הכאת שורשים בלב הידידות שלו אלא בלב הידידה שלו. ואם מדובר בלשון זכר ולא בנקבה אז הייתי מצפה ל-רעו ולא ל-רעותו.
  
• עמוד 97: אמונות טפלות. מדוע טפל? האין זה אמור להיות תפל? חושבני, שהיה נכון לכתוב אמונות תפלות. אז יצאתי ובדקתי ולפי מקור השם בויקיפדיה (כן, אני מבין שזה לא בהכרח מקור אמין, אבל זה מה שיש בידי עתה בערב חג השבועות "אד-הוק") ומסתבר שהצורה הנכונה היא אכן כפי שהמחברת כתבה אמונות טפלות ולא כפי שחשבתי אמונות תפלות שהיא צורה נוספת שהתקבלה אך אינה המקורית.
• עמוד 148: קמוש. אולי היתה המילה צריכה להיות כמוש? או אולי קמול או קמל? לפי ידיעתי קמוש הוא מה שנתכסה בקוצים או הפך קוצני או צימח קוצים או הפך בעצמו לקוץ. כמוש הוא בעצם נבול. אני חייב להודות שככל שאני הופך והופך במילה ובחלופות אני לא יכול להתחמק מהמחשבה שהיתה כוונה מפורשת בבחירת המילה קמוש אולי כדי להדגיש את הצמאון מראה המוות והדוקרנות לעומת "סתם" כמוש או נבול שעלולים להראות בעיני הקורא כאילו הפרחים מתו נפוחים מרקבון של עודף מים או עובש ולאו דווקא מצמאון. עוד אני תוהה פתאום, מניין המנהג לטמון באגרטל זר רקפות, שהרי אלה אינן כלל פרחי קטיף והגבעולים כה קטנים עד שאפילו בקושי מתאימים הם להטמן כזר בכוסית קטנה, לא כל שכן באגרטל... אז אולי הבעייה שלי אינה המילה קמוש אלא דווקא זר הרקפות... באגרטל...
• בעמוד 304 "הנסיכה קמה ממקומה. מוכנית נעמד סמעאן לסייע לה...". אבל מהי המילה מוכנית? האם לא המלה מכנית היתה צריכה להיות בשימוש? אפילו הייתי אומר שהיה מתאים יותר, לטעמי, השימוש בצירוף באופן מכני. כמה צחקתי כשחיפשתי את מחרוזת האותיות "מוכנית" בגוגל... גם אתם תצחקו :-)
  

אלה תיקוני (ניכר שהתעייפתי פחות או יותר מאמצע הספר ללקט שגיאות והתלבטויות... ופשוט התמסרתי לקריאה והפסקתי לחפש בעיות), שמצטרפים לתיקונים של איוה מהפורום (אגב, מעניין מאד לקרוא את ההודעות השונות שלה בנוגע לספר הזה, יש לה הבחנות מעניינות מאד והיא נגעה בעניינים לא מעטים שגירו את סקרנותי לחקור וללמוד עוד):

תיקונים אחדים

איוה (ספוילרית)

הייי טיילור - נפתח אולי בכמה תיקוני הגהה ועוד אחד יותר גדול.
נפתח בגדול מכולם - עמ´ 485 וכל הפרק שאחריו "ירושלים, מרפאת הדוקטור טיכו, 1 בינואר 1917.
אלא שדוקטור טיכו היה בשירות הצבא האוסטרו-הונגרי באותו זמן. לירושלים הוא הגיע רק בשנת 1919.
עמ´ 60 למטה - עשבי תיבול ... טובלו בשמן זית... - או שהם תובלו, או שהם נטבלו. אולי טבלו.
עמ´ 226 - צריך להיות 1974 (האם היו אז נעלי אדידס? אני לא ממש בטוחה)... ולא 1947.
עמ´ 440 - בכותרת - צריך להיות 1916 ולא 1915).
עוד מספר הערות - הקטע עם ברכת החמה בערב פסח - לא עוד אלף שנים, ולא רק תריסר פעמים מאז בריאת העולם היה לא מזמן, אז עדיין אפשר לגגל ולראות את הדיון על כך, את האמונות הטפלות ואת החישובים.
כפי שהבנתי מהסיורים הרבים שלי בוויקיפדיה בעניין הספר - ההחלטה על יוני דואר נפלה אחרי שאבשלום מת, ולא כפי שמתואר כאן - לפני שהם יושבים עם טובתי ערב צאתו של אבשלום (עמ´ 490). (קטנוני? אולי, אבל כדאי לדייק..)
לעניין קבורתו של אבשלום - שוב, וויקיפדיה - מובא שם הסיפור על כך שחייל יהודי בצבא העותומני מתבקש לקבור מישהו אלמוני בחולות. מעניין.
לצערי הרב אני לא יודעת איך מעתיקים לכאן כתובות של אינטרנט, אז התהליך הוא - מגגלים אבשלום פיינברג, וקבר, וכבר מגיעים לשם.

ה-"בימוי" מעניין בספר. כוונתי היא לתפקידו של אבשלום שוהם ושל "רוחו" (?) של אבשלום פיינברג והמסע שלהם מרגע מותו (אל גן העדן, או אל העולם הבא, או אל העולם שמעבר...) של אבשלום שוהם. הם משמשים, כך נדמה לי, מסבירים או מתווכים לסיפור, בכך שהם מספקים פרשנויות, נבואות והפוגות קומיות (אם אני מזכיר הפוגה קומית, אז אציין שאהבתי את משחק המילים מועד ב' בעמוד 142 למשל). "תרגיל בימוי" נוסף שבו הבחנתי בעמוד 385, פרק 43, הפתק שמתשאיר אבשלום לבלינקוב בנוגע לפציעתו בעין. החלק הראשון מבעד עיניהם של האבשלומים הוא הקדמה שבעצם היא סופו של הפרק כולו, שהפרק כולו מפרט אותו. כמו מעגל שנסגר אחרי ש-"רצים לסוף" כדי "להציץ לסוף הספר" כדי שלא להיות במתח ואז חוזרים לקרוא לפי הסדר כדי להבין את ההתרחשויות. תרגיל בימוי אחר שבו הבחנתי היה בעמוד 521, כשברחוב "הגיבורים 1" (האם זה לרמוז שאבשלום שוהם הוא גיבור #1, גיבור גדול?) אמו מוצגת באופן שמזכיר את ההצגה של פאניה, אמו של אבשלום פיינברג: הנה היא עומדת בגינה (בדומה ל-"גניק" של פאניה), וטומנת פקעות של צבעוני שחור (פרחי הקטיף שמוזכרים כחביבים על פאניה, שאותם גם בעצמה גידלה ב-"גניק" שלה).

בסוף בסוף יש עמוד "ערס פואטי" משהו שבו המחברת מסבירה על הרקע ואולי עם התהליך של הכתיבה. זה היה נחמד. גם פה לא מפסיקה המחברת לדבר בהערצה על אבשלום (שלכל אורכו של הספר הוא נערץ או מתקנא ע"י כל באומץ לבו, השכלתו, פקחותו, חכמתו, אומץ לבו, יופיו, שנינותו.... וכך הלאה ועוד ועוד) ומסבירה על "קסם אבשלום".

אילן היוחסין המשורטט באחד העמודים האחרונים של הספר היה מבדק מועיל בעבורי כדי לוודא שאכן זכרוני לא בגד בי ואכן זכרתי נכונה את הקשרים המשפחתיים שבין הדמויות (הרבות) המוזכרות בספר.

הרהורים ושאלות פתוחות:

• מה פלירטט וחיזר אבשלום אחרי רבקה אם לבו היה לשרה?
• גם לאחר קריאת הספר הזה כמו גם לאחר קריאת הספר "שרה גיבורת ניל"י" מאת דבורה עומר עדיין אינני מבין במה תרמה מחתרת ניל"י, אם בכלל, לכיבוש הבריטי את ארץ ישראל מידי השלטון העותומני.
  

אני מקווה שמההוצאה (ידיעות ספרים) ישלחו לי מתישהו את הכריכה לספר. קשה לי קצת שהספר ללא כריכה -- בינתיים רשמתי בעפרון על כריכתו הלבנה והריקה את שם הספר ושם המחברת.


זהו! נהנתי מאד!!

יש לי מדף מלא בספרים עוד לפני לקרוא (וכמה רשימות קריאה שרק מתארכות להן) ועוד שני ספרים שאני קורא במקביל. מה אני עומד לקרוא לפני השינה הערב?

סיכום השבוע בגן יובל

סיכום השבוע בגן יובל, מאת, הגננת רות, אחותי:

הורים יקרים,

יום א – מפגשון הבוקר: שגרת בוקר + אוריינות האות האמצעית בשמות הילדים: הילדים ניגשו להדביק את שמותיהם על גבי הלוח כאשר בכל פעם אמרתי מילה, שמתחילה באחת האותיות שעל גבי הלוח, הילדים היו צריכים לזהות את האות הראשונה בכל מילה, ולזכור שזוהי האות האמצעית בשמם, ולפי זה לקום ולהדביק את שמם מתחת לאותה האות. זה רק נשמע מורכב! הילדים אלופים בזה, ועושים זאת ללא בעיות!

כמובן גם שמענו על חוויות השבת, שגורמים בכל שבוע לכולנו להרגיש כאילו טיילנו בעצמנו בארצנו היפה:

· ערן ביקר ביום שישי בביתו של איתי סספורטס, שם ארוחת ערב.

· עמית ביקר בעיר דוד (הלא היא ירושלים), וספר על הכותל המערבי ועל כיפות הזהב והכסף!

· גם אריאל ביקר בעיר הנצח (הלא היא ירושלים בירתנו) אצל דודים, ובזכות כל הדודים הכרנו מקומות שלא הכרנו קודם בעיר ובסביבתה, כגון: שכונת קרית יובל וקיבוץ נתיב הל"ה.

· איתי סספורטס ושחר סיפרו בהתרגשות על בילוי משותף בשבת בפארק אפק בראש העין, שם נהנו בפסטיבל דחלילים, ובו הרכיבו מכוניות של ממש (דמויי קורקינטים), אותם גם נהננו לראות בגן! הם התרגשו מאוד לספר לנו על תהליך הכנת ה"מכוניות", ועל החוויה המשותפת בכלל!

מפגש הבוקר: התחלנו בשירים ובריקודים באוירת חג השבועות, והיום השיר: "ביכורים הנה הבאתי". הריקוד היה משעשע מאוד עבור הילדים, ונהננו מאוד לרקוד ולשיר כמה וכמה פעמים.

המשכנו כמובן עם "מלאו אסמינו בר", ואז קראתי לילדים דף עם חרוזים החדים חידות בנושא 7 המינים, ועליהם היה להשלים את שם המין עליו מדובר לפי החריזה. היה משעשע וכיף! דף זה נמשיך בזמן הצהרים, כאשר הילדים יקבלו בעצמם את הדף וכן מדבקות של 7 המינים, ונדביק ביחד את המדבקות במקום המתאים, כשאנו נעזרים באוריינות.

סיימנו עם אוריינות המילים "שבועות" + "ירושלים", כשילדים הוזמנו ללוח, וסידרו את הבלגן באותיות לפי השמיעה בלבד! כל הכבוד!

זמן חצר ויצירה: מייד לאחר חוג המוסיקה של איריס יצאנו לטיול מיחזור כלי הפלסטיק שכולכם כל כך עוזרים למחזר בגן (אנא המשיכו בכך!), ושוב למדנו את ערכו ואת חשיבותו של המיחזור!

מפגש הצהרים: בזמן שהילדים אכלו פירות כקינוח לארוחת הצהרים לקחתי את הלוח המחיק, והשתעשענו עם מילים שונות, אותן הילדים אמרו לי איך לכתוב – משמיעה בלבד!

המשכנו (לפי בקשת הילדים) עם שיר הברווזיים, ואז רקדנו את "ריקוד" מאת בטהובן ואת "הריקוד ההונגרי" מאת ברהמס.

סיימנו עם דף 7 המינים עליו שוחחנו בבוקר, והפעם הדבקנו את המדבקות לפי החריזה ולפי האוריינות של האותיות.

יום ב – מפגשון הבוקר: התחלנו עם שגרת הבוקר העליזה שלנו, והוספנו חידון אורייני:

אמרתי לילדים בקול איטי וברור מילים שונות, ועליהם היה להקשיב למילים, ולזהות את האות האחרונה בכל מילה.

הכל באופן שמיעתי בלבד. היה מוצלח ומהנה מאוד!

ואין בוקר ללא אוריינות מילים כלשהי, במיוחד כשהילדים למדו את הטריק של ההאזנה לצלילי האותיות, וכמה ילדים הוזמנה לסדר את הבלגן במילים "שבועות" ו"ירושלים".

סיימנו בריקוד ראשון שלנו ביחד על פי "באלה הידיים".

מפגש הבוקר: ויתרנו בתחילת המפגש על כסאות, ופשוט עשינו מעגל גדול במיוחד (איזה כיף כשיש כל כך הרבה מקום לכולם לרקוד במעגל!), ורקדנו שוב ביחד את "באלה הידיים". קצת חזרנו ביחד על הצעדים לפני השמעת המוסיקה, ואז הוספנו את המוסיקה, ונהננו מאוד!

המשכנו בריקוד מעגלי ברוח חג השבועות עם הלהיט : "מלאו אסמינו בר", ולאחר מכן מייד עם "ביכורים הנה הבאתי".

לאחר מכן סידרנו כסאות בזריזות, כל קבוצת ילדים קיבלה כלי נגינה שונה, ושרנו וניגנו את "ארץ זבת חלב ודבש". בנוסף הפעלנו את גופנו במרחב במקום עם כלי הנגינה.

לאחר מכן נרגענו מעט, ושוחחנו על 7 המינים, ובעיקר הכרנו את הפעלים המתלווים אליהם:

· בציר ענבים (גפן)

· קציר החיטה והשעורה

· גדיד תמרים

· קטיף רימונים ותאנים

· מסיק זיתים

זמן חצר ויצירה: שיחקנו

מפגש הצהרים: שוב לקחתי את הלוח המחיק, אמרתי בעל פה מילים, והילדים מתוך השמיעה אמרו לי מהן האותיות שצריך לכתוב כדי להרכיב את המילים.

לאחר זמן מה ביקשה יעלי קצת לרקוד, אז כמובן נעניתי בשמחה לבקשה, וכולנו רקדנו את השיר "קדימה אחורה" בהקפדה ראויה לשבח של הילדים!

ושוב הסתיים לו יום מוצלח ונעים במיוחד!

יום ג – מפגשון הבוקר: שגרת הבוקר.

מפגש הבוקר: התחלנו עם המון שירים וריקודים, וסיימנו כמובן עם אוריינות ברוח חג השבועות ויום ירושלים:

"באלה הידיים", "הורה", "אני נולדתי לשלום", "בתשרי נתן הדקל", "הריקוד ההונגרי" (ברהמס), "ריקוד" (בטהובן) ...

מלבד ההנאה תרגלנו פעילות גופנית באופנים שונים, האזנה מוסיקלית ודיוק. מרכיב נוסף עליו שמנו דגש היה הפעילות הקבוצתית, והסיוע ההדדי למען הצלחת הקבוצה בריקוד או בפעילות.

המשכנו אם המילים "שבועות" ו"ירושלים": בדקנו למי מילדי הגן יש אותיות בשמו/שמה מהמילים הללו, ועוד הרחבנו למילים נוספות שיכולנו לחשוב עליהן. היה מעניין ונחמד. גזרנו מתוך התשובות גם את מיקום האותיות בתוך שם הילד/ה.

הילדים התלהבו מאוד!

סיימנו עם דף ועליו 6 עיגולים, כשבתוך כל עיגול יש את אחת הספרות מ- 1 ועד 6. המטרה – זיהוי ספרות ותיאום אוזן – יד. הילדים קיבלו מדבקות עם סמלי חג השבועות, והיה עליהם להדביק כל מדבקה שנבחרה במספר שאמרתי להם.

זמן חצר ויצירה: שיחקנו

מפגש הצהרים: אליפות ים – יבשה.

יום ד – מפגשון הבוקר: בוקר עליז וחגיגי עם בגדים לבנים וזרים פורחים על הראש קידם את פניי! שוחחנו על החגיגה המצפה לנו לאחר חוג היוגה, ועשינו חלק מן הפעילויות הרגילות והשגרתיות של המפגשון.

מפגש הבוקר: כמובן שבמקום מפגש ערכנו חגיגת חג שבועות נהדרת וקופצנית במיוחד!

התחלנו עם המעדן, ושימחנו את הבטן ואת הלשון שלנו, ולאחר מכן עברנו לשמח את הרגליים!

רקדנו כל כך הרבה!! סילקנו כל כסא מסביב, וערכנו מעגל ענקי ושמח ורקדנו כל ריקוד מעגל שהכרנו לאחרונה (וגם לפי בקשות הילדים ...). לאחר מכן חילקנו כלי נגינה ושמחנו עם השיר "ארץ זבת חלב ודבש" – עם כלי הנגינה וגם בלעדיהם, כשבכל פעם מוזמנים 4 ילדים אחרים להמציא תנועות חדשות לשיר!

בתום הריקודים והתזמורות קיבל כל ילד את הטנא היפה שלו, הניח בתוכו את הביכורים שהביא (פירות/ירקות) – ויצאנו החוצה לדשא תוך כדי שירת השיר "סלינו על כתפינו", שם הצטלמנו ברוב הדר וכבוד!

זמן חצר ויצירה: עוד הספקנו להיות כ- 20 דקות בחצר, ונכנסנו לארוחת צהרים.

מפגש הצהרים: בתום ארוחת הצהרים קיבל כל ילד את ה"ביכורים" שהביא, ולא תאמינו (אני לא האמנתי!) איך שכולם פשוט "חיסלו" בהתלהבות פירות וירקות ללא הכר! הילדים היו מקסימים וחלקו האחד עם השני, ואכלו קינוח בריא ברוח החג! איזה יופי! כיף לראות אותם נהנים כל כך מפירות וירקות! (כן, כן! היו גם גזרים ומלפפונים – ואפילו פלפל קטן שנאכלו כולם בשמחה רבה!).

לאחר הסעודה צפינו ביחד בדיסק "חלב ודבש" שהביאה אוריה לגן ברוב טובה!

יום מקסים ומהנה- ואתגעגע מאוד לכל הילדים המתוקים במהלך החג!

חג שמח לכולכם! נפגש ביום ראשון!

יום ה – חופשת חג השבועות

הורי השבת בשבוע הבא יהיו: איתי ס. ומיקה