"לימוד המקצועות המדעיים באופן מובנה, כפי שנהוג בבתי הספר בכל העולם, כרוך במאמץ, במימון, במעבדות מצוידות, במורים טובים. מערכת החינוך הישראלית אימצה את מדיניות הישראבלוף, כאלטרנטיבה זולה מאד, אשר מאפשרת להציג "כאילו" הישגים, מבלי להתאמץ."
[...]
"זוהי תכנית לימודים שרלטנית, המבוססת על ערב רב של סיפורי מעשיות, הלקוחים באופן אקראי מתוך עתונות פופולרית של מדע לקהל הרחב, מהסוג שניתן למצוא בחדרי המתנה של מספרות ומרפאות שיניים או במוספי סוף השבוע.
התלמידים, שאינם יודעים מהי חומצה אמינית, מהי מולקולת סוכר ומהו קשר כימי, שומעים את הסיפורים הללו ברמה של צ'יזבטים מסביב למדורה. הדבר היחידי שהם לומדים היטב, הוא העיקרון שאפשר להצליח בלימודים בלי להתאמץ.
לדעתו של פרופסור חיים הררי, "ללמוד טכנולוגיה בלי מדע זה ללמוד את הטכנולוגיה של אתמול. לכן אין שום טעם ושום היגיון ללמד מישהו את הפרטים הטכניים של מה שהולך היום. מי שלומד טכנולוגיה צריך ללמוד את אותם הדברים שיישארו נכונים גם בעוד 10 שנים."
אז מה המסקנה שלי? להפחית את ה"חגגת", להפסיק עם ה"כאילו" (כאילו טכנולוגיה, כאילו רופאים, כאילו בוני רובוטים..., כאילו) ולהתעסק במהות, ביסוד, בעיקר: את הטכנולוגיה ואת החדשנות יביאו ילדינו עם יסודות חזקים בשפה, במתמטיקה ובמדע -- ברמה הבסיסית והיסודית -- אחרי שיודעים את הבסיס ואת העקרונות, אפשר לחדש ולמרוד ולהמציא. במצב הנוכחי, מנקודת מבטי, ה-ערב רב של המקצועות, לכאורה, הם בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת".
והנה, במאמר אחר של אהוד קינן שפורסם גם הוא ב-ynet תחת הכותרת
"האם משרד החינוך מסכן את המדע בישראל?" הוא מסכם:
"אנו מוותרים מראש על תכניות מופלאות של לימודי הרף-עין ברובוטיקה, מבוא לרפואה, ננוביוטכנולוגיה ואימונודיאגנוסטיקה. כל שאנו מבקשים, שילדינו יזכו ללמוד מעט כימיה, פיזיקה וביולוגיה ואם אפשר, גם מתמטיקה, ואז יוכלו אולי להבין משהו בטכנולוגיה ולהביא תועלת לעצמם ולמדינתם."
