Monday, October 5, 2009

סיגל מאת אסף שור


קיבלתי בחבילה האחרונה מידיעות ספרים גם את סיגל מאת אסף שור. ספרון קצרצר (פחות ממאה ושמונים עמודים), כתוב באופן זורם, בשפה יום-יומית מצד אחד אבל בעברית יפה מצד אחר. המחבר בן גילי (יליד 1976) והזדהיתי עם סגנון הכתיבה בספר וסגנון הדיבור של הדמויות. אהבתי את המצבים ואת הדמויות. לא אהבתי את הכתיבה מנקודת מבטו של האב הזקן של סיגל בהערות שוליים בסוף הפרקים. זה לא נוח לקריאה וזה לא ברור למה מה שכתוב עליו נדחק להערות שוליים ולא מקבל מקום מכובד כמו שאר הסיפורים מנקודות מבטן של הדמויות השונות. אולי זה נסיון לגמד גם בטיפוגרפיה את החשיבות ולהעצים את העליבות של מצבו ואת כמה שמעדיפים שלא לחשוב עליו (על הזקנה ועל המוות המתקרב וזה שבא) אולי -- אבל עדיין לא מוצלח לדעתי. יש בוודאי תרגילים אחרים בטיפוגרפיה שהיו משיגים אפקט דומה בלי להוציא לקוראים את העיניים ובלי לגרום לתהיות בשתי הפעמים הראשונות איך זה שהערת השוליים בכלל קשורה לטקסט שהיא מקושרת אליו.

ריחמתי על הדמויות בספר. ריחמתי על סיגל, שהכל מושלם לכאורה. ריחמתי על בנה שרצה להיות עץ והיא תמרנה את כל המערכת שהוא יהיה הסנאי. הוא הראה לה מזה זה אח"כ... היא כעסה... ריחמתי על נעמה והיה מעניין ויפה לראות שהמחבר העז לקחת את הפחד ואת החרדה של נעמה למקום של נקמה מרושעת של סילוק האיום, מר אלקלעי, ראובן, אביו של איתמר, לאשפוז פסיכיאטרי בכפייה. ריחמתי על אביגדור. ריחמתי גם על אלקלעי.

המחבר הביא דמויות שרבים מאיתנו, בוודאי שאני, אשתי והחברה שלנו, בני גילנו, מכירים כל אחד מהסביבה שלו:
הכלבה מהעבודה, הפחדנית המסוכנת, השכן המעצבן שכל הזמן מרעישים לו והוא עויין לדיירים שלא הולכים לפי דרכו ולפי ערכיו, היחסים אמא-בת, הזקנה והמוות, הדינמיקה של ילדים ועבודה וגן/שמרטפית... ועוד ועוד -- זה דיבר אליי.

לא הבנתי את הקטע של הכריכה... באמת שלא הבנתי.

בכתיבה שלו המחבר מביא סגנון כזה של חזרות קצרות על חלקי משפט או חלקי רעיון, לי זה הזכיר גמגום בסגנון נ-נח-נחמן מאומן... :-)

אהבתי גם את הסיפור של אביגדור (הסיפור שכתב, שיצא כמו משל או כמו סיפור לילדים במקום הרומן הגדול שהתאווה לכתוב עם פיטוריו), שגם חתם את הספר.

אהבתי את הקטע של הבניין שנעמה חוזרת לגור בו יש בו עדיין את המשפחה של האב של מי שהוא הבוס שלה בעבודה וחבר ילדות, איתמר. ברגע שאומרים לי "הבניין" או "השכונה" זה מוסיף לי להקשר מטען רגשי וזכרונות ומשמעויות רבות, וזה עבד עליי יפה בספר הזה.

נהנתי מהרמיזה (או אולי זה רק בעיניי כך) שהמשרד הוא מגרש המשחקים שבא להחליף את זה שהיה בבניין של נעמה ושל איתמר, אלא שנעמה כבר לא שחקנית מרכזית ומשתתפת אלא סיגל הדומיננטית ונותנת את הטון למורת רוחה של נעמה. נעמה ואיתמר הכירו בבניין עוד כשהיו ילדים. נעמה הולכת לעבודה "בתחפושת של העבודה" כמו שהסבירה לרן השכן. גם סיגל מתחפשת בעבודה, והיא אינה בדיוק אותה הדמות בבית כי שם היא משחקת בתפקיד אחר. אולי אני צריך לפתח עוד את הרעיון הזה של חצר משחקים או של מקום עבודה כחצר משחקים.

נהנתי מהספר. גמעתי אותו במהירות. הוא פשוט, הוא קליל והוא מעורר מחשבה. הוא לא סגור, ולא שלם אבל עורר אצלי הרבה מאוד מחשבות וגם זכרונות. נגע בי. יפה. אהבתי.


צופן הפרעונים מאת ויל אדמס


קיבלתי את צופן הפרעונים מאת ויל אדמס מידיעות ספרים. קראתי בו ונהנתי.הספר בשבילי היה חוויה מהסוג של המומיה ושל אינדיאנה ג'ונס, שכבר זכו להפקות הוליוודיות והפכו לשוברי קופות. מעניין לראות באתר של המחבר הפניות לתרגומים של ספריו בשפות שונות. בעברית הוא מציין שהספר ראה אור בהוצאת משכל אבל הכריכה שם נראית שונה מזאת של העותק שקיבלתי אני.

הספר מערבב הרפתקות עם עובדות הסטוריות ושמות מקומות וציטטות מכתבים עתיקים וגם לא מעת פולקלור ואגדה יחד עם בדייה והכול, למי שמוכן להתמסר ולא להתעמק בדיוקים, מאוד משכנע ואמין באופן מספק לצורך האווירה המיוחדת של הספר.

הספר בוחן ידידות ונאמנות: השריג המרכזי הוא הקשר בין נוקס לבין גייל, אבל יש גם לא מעט מבחנים של חברות ושל נאמנות בין מכריו השונים של נוקס לבינו -- ובל נשכח את צאן עבדיו, סליחה, תלמידיו של המטיף פיטרסון שהיה האיש הרע בסיפור, ואת הקבלן המבצע שלו, גריפין -- גם אצל גריפין יש בסוף תהליך של זיכוך כשהוא עושה את "הדבר הנכון" ודואג לתלמידים במקום לעצמו, לאחר שלמד שיעור בנאמנות לערכים מקלייר. כמובן יש גם מתח של סיפור אהבה חבוי, קנאה, תאבת בצע, קנאות דתית, אלימות, מכות, מרדפים, אוצרות וכל מה שיש לסוגה הזאת להציע במיטבה.

המעברים בכל פרק בין כמה סצינות בכמה מקומות וההתרחשויות במקביל היו מוצלחים בעיני ולא פגמו ברציפות אלא אפילו הוסיפו עניין.

ההתעסקות במקורות המשוערים של בני ישראל, של האיסיים ושל סמלים מרכזיים בתרבות היהודית, כמו משה, מכות מצרים ויציאת מצרים הוסיפה לי באופן אישי עניין רב ושעשוע לא מבוטל במהלך הקריאה. מעניינת אותי הבחירה של ההוצאה או של המתרגם בשם לתרגום בעברית של הספר. השם במקור, The Exodus Quest מרמז ומזכיר את יציאת מזרים ואילו בעברית הלכו על מילות מפתח שמוכרות "צופן" ו-"פרעונים". אני מוכרח להודות ששם שמזכיר את משה או את יציאת מצרים היה מושך פחות לאין שיעור מאשר השם הנוכחי שבחרו. היה מזל בבחירת השם העברי עם השם של הספר הקודם של המחבר ששם הופיעה המילה צופן (cipher) וככה יצא להם גם שם לספר החדש שמרמז על הספר הקודם וגם שם שמוכר. כל הכבוד.

בעמוד 22 היה לי מוזר מאוד ולא אמין שיש כתם גריז או לכלוך מגריז למי שמפרק ומרכיב מחשב. נו באמת... ממתי יש גריז ברכיבים של מחשב?!

בעמוד 28 יש את התיוג  על ספרים כמו זה של סטאפורד שהם "... ספרי הסטוריה פופוליסטית מהסוג הנתעב; ספקולציות פרועות, שנתמכו בראיות הסטוריות שנבחרו באופן סלקטיבי להחריד; קונספירציות בכל פינה, אגודות סתרים, אוצרות אבודים הממתינים מתחת לכל תל, ואף לא אזכור קלוש של דעות סותרות אלא אפ כן אפשר להלעיג עליהן ולשלול אותן בבוז." -- אני חושב שהחלק הזה נכתב בהומור עצמי רב מאוד ובקריצה חזקה לקורא, כי הפסקה הזאת מתארת היטב את הסוגה הזאת בכלל וגם את הספר הזה (לא זה שמסופר עליו, לא זה של סטאפורד בסיפור, אלא הספר "צופן הפרעונים"). איזה בידור!

בעמוד 36 יש את המילה "משיי" במשפט "גבר גבוה, ייצוגי ומרשים למראה, שערו גזוז, ציפורניו מטופחות ושפמו משיי." ולא הבנתי מה זה משיי. האם הכוונה לנסות ולגזור שם תואר משם העצם משי, כך שיהיה כאילו לשפם יש מראה או תחושה כמו של משי?
 בעמוד 101 יש דיון מפתיע, בשבילי, בזילות השימוש במילה אהבה ובברכות אהבה בימינו: "... אהבה, דניאל! הוא קימט את מצחו בחוסר שביעות רצון, החליף אהבה בהמון אהבה ולאחר מכן בכל האהבה, ובסוף כתב כל אהבתי. שום צירוף לא נראה לו מתאים. כולם מנופפים באהבתם בימינו. המילה איבדה מערכה עד כדי חוסר משמעות. הוא הרגיש מגוחך. זה בפירוש לא היה הזמן להתחבט בדברים כאלה. ובכל זאת הוא התחבט.". ההדגשות במקור.

בכלל, בספר יש פה ושם הדגשות של הגופנים, ולא תמיד ברור לי מדוע פתאום החליטו להדגיש דווקא מילים כאלה ולא אחרות. בקטע האחרון דוקא אני מבין וזה מקל על הקריאה אבל בקטעים אחרים בספר זה די לא ברור לי.

הצחיק אותי (אבל לא בזלזול, אני דווקא מאוד נהנתי מהבחירה הזאת) התרגום המליצי לתחת, אחוריים, ישבן, עכוז. המתרגם, אסף כהן, בחר להשתמש בצירוף "השתופף על עגבותיו" למשל בעמודים 113 ו-214 במקום לכתוב השתופף או במקום לכתוב ישב שפוף. יפה!

בעמוד 127 לא הבנתי את פירוש המשפט "מארה על ראשו של פארוק!".

מעמוד 239 ואילך יש שימוש במילה תורות כדי לציין חילופים לפי התור. זה מעצבן מאוד. תורות זאת צורת הרבים של תורה ואילו תורים היא צורת הרבים של תור. בדקתי בכמה מילונים ולהפתעתי באחד מהם, מילון ספיר של איתו אבניאון יש גם פירוש שני לתור, שם זכר, שצורת הרבים שלו תורות והפירוש שם הוא "זכות המשחק של שחקן מסויים". אולי מילון ספיר הסתגל לשפה של התקופה והוסיף את הפירוש הזה. אז מי אני שאלין על המתרגם...

מי שמגלה בעמוד 242 את המילה גפירים (אפילו מודגשת בטקסט) ולא יודע את משמעה צריך לחכות לעמוד 284 כדי למצוא את הפירוש ואת ההסבר.

אבל אני סתם מנתח ניתוח יתר ומדקדק דקדוק יתר בספר שהוא מהנה וכתוב ומתורגם יפה, קולח מעניין ומהנה.


לסיכום, ספר הרפתקאה חביב ביותר וקריא ביותר. נהנתי ממנו מאוד. אפילו יותר מאשר המותחן האחרון של הרלן קובן שקראתי, דם חם.