Friday, June 5, 2009

רעש מאת יעקב בורק




את הספר רעש מאת יעקב בורק קראתי (גמאתי, בכל רגע פנוי) ונהנתי ממנו מאד. זה ספרו השני שאני קורא (וחושבני, שזה גם ספרו השני שראה אור). מספרו הראשון, האם שימפנזים חושבים על פרישה, נהנתי מאד גם כן.






כמה קישורים מחייבים:

הספר, בשבילי, הוא אוסף אבחנות והבחנות כתוצאה מקריאת מאמרים מדעיים, קיום ראיונות עם אנשים מקצוע ומקריאת ספרים. הספר כתוב באופן קולח ושנון ומשעשע. חוט השני בין כל הסיפורים, התיאורים, הדיונים והמסקנות שבספר הוא נושא הרעש, מהותו, מופעיו השונים, אופנים לצמצם או להגביר את השפעותיו על חיינו ומשמעותו בחיינו.

הספר מציג שלושה (יש גם רביעי, אבל הוא נראה לי יותר פולמוס מול הקורא או עקיצה או רמיזה כלפיו...) חוקי רעש:

מי שאצה לו הדרך יכול לנסות ולקרוא רק את חוקי הרעש ואת הטקסט הקצר שנלווה לכל אחד מהם בעמודים 171-172 כדי להבין את הרעיונות בספר (אבל אז מפסידים את כל ה-"דרך"...):
  1. חוק הרעש הראשון: אנו מעדיפים תמיד את הרעד המסיח את דעתנו מהרעש המטריד יותר
  2. חוק הרעש השני: הרעש שאנו נחשפים אליו הוא מכפלה של האות החיצוני בשיעור ההגברה האישי שמאפיין כל אחד מאיתנו
  3. חוק הרעש השלישי: עודף מידע רועש יותר מחוסר מידע משום שלמידע יש מחיר - הרעש
  4. חוק הרעש הרביעי: אתם קובעים את המחיר
בורק לא רק מזהה בעבורינו בספר מקורות רעש, סוגי רעש ואת השפעתם עלינו לטובה ולשלילה אלא גם מציע כללים לשיפור פרופיל הרעש שלנו (וראו בעמודים 290-293 הרחבה לגבי כל כלל וכלל):
  1. אמצו אסטרטגיית אמון
  2. "אל תאבד ילד", התבגר!
  3. אינכם יכולים לנצח תמיד
  4. שלטו בזבל שבחייכם
  5. רגש חשוב, אך לא במקום שבו נדרש ההגיון
  6. לימדו סטטיסטיקה
  7. התמסרו לאקראיות
  8. סייעו לרופא שלכם לא ליטול סיכונים מיותרים
  9. הזהרו מן המומחים
  10. כבו את בטלוויזיה
לגבי כלל מספר 10, אני יכול להעיד על עצמי שמאז שגזרתי על עצמי להעדיף ככל שאוכל כל פעולה אחרת על פני צפייה בטלוויזיה, מצאתי לפתע שיש לי זמן פתאום לתחביבים, לקריאה ולשינה. הגעתי היום למצב שפרט אולי לבהייה בסרט בעת האימון על מכשיר ה-cross trainer במכון הכושר סך כל זמן הצפייה השבועי שלי בשבוע כנראה שאינו עולה על שלושים דקות. כדאי לכולם לנסות, זה משחרר!


כמה דברים שמשכו במיוחד את תשומת ליבי בספר:
  • בעמוד 128 מזכיר בורק את הנסיגה אל הממוצע, כמושג ומציג כמה דוגמאות. זה היה מעניין ומחכים מאד בעבורי.
  • בעמוד 153 מעלה בורק שאלה מעניינת בפניו של ג'ון סטיוארט, העומד בראש האגודה הבריטית לרעש, "האם ייתכן שסף הרגישות שלנו לרעש יורד ככל שאנו רעבים יותר?" הדוגמה היתה שהרגישות לרעש גדולה יותר אצל בורק בשעה שהוא מעיין בתפריט מאשר בעת סיום המנה האחרונה. הערכתו של בורק היא כי "הרעב מפעיל מנגנון אבולוציוני המגביר את רגישותינו לגירויים חיצוניים, בתקווה שגירוי אחד כזה עשוי לייצג מזון פוטנציאלי. על פי אותו ההגיון, בסוף הארוחה, כשאנו שבעים, גירויי רעש שהטרידו אותנו בתחילת הארוחה אינם מותירים כמעט כל רישום.". מצאתי, כאמור את הרעיון מעניין מאד.
  • בעמוד 161 נדהמתי לראות ששאלה שהעסיקה אותי שנים רבות (די! לא לצחוק!!) כיצד זה שציפור הנקר אינה סובלת מכאב ראש חרף עוצמת ותדירות נקירותיה בעצים, היתה בעצם נושא למחקר שזכה בפרס הנובל האלטרנטיבי לשנת 2006, Ig Nobel Prize. וראו:
  • בעמוד 162 מובאת טענה מטרידה בנוגע למשמעות הרעש של פגישות בכלל (ואני חושב על פגישות עבודה בפרט...) כשהמחבר מציין כי לא מצא כל התייחסות לנושא של שחיקה נפשית כתוצאה מרעש הפגישות החד-פעמיות. הוא מביא את עובדי נקודת התשלום בכבישי האגרה שמחזיקים, לטענתו, בשיא הפגישות החד-פעמיות. הוא טוען עוד שהותם עובדים גם מחזיקים בשיא ההתאבדויות העולמי בקרב בעלי מקצועות שונים. ונשאלת השאלה, "האם יש קשר בין השניים? האם פגישות חד-פעמיות הן הפרעה רועשת במיוחד, מאחר שאינן מובילות למערכת יחסים שיש בה פוטנציאל לשקט המלווה סיפוק צרכים חברתיים?"
  • בעמוד 171 מובאת התבטאות מפיו של נסים ניקולס טאלב, שחושבני שקראתי אותה כלשונה או היא נרמזה בספרו, תעתועי האקראיות: "החדשות (תצפית תדירה על הארועים) גדושות ברעש בעוד שההסטוריה (תצפית סבלנית) חפה ממנו לחלוטין."
  • בעמוד 197 פתאום קיבלתי דה ז'ה וו כשקראתי על אחד מהניסויים שערכה החוקרת אלן לנגר ופורסם ב-1978 (הייתי אז בן שנתיים, ד"א...). הרי את תאור הניסוי הזה ואת המסקנות המתבקשות ממנו קראתי כבר בספר אחר, תורת השכנוע מאת ג'.ריצ'רד של ומריו מוסה. לומדים מהניסוי הזה כי במפגש בין שני זרים, לפחות בתור למכונת הצילום, מספיק לנמק באמצעות השימוש ב-"כיוון ש" כדי שהרוב המכריע של הממתינים ייענה לבקשה לוותר על תורו. לבורק יש מסקנה מעניינת: "נראה כי בנוכחות תירוץ כלשהו, ללא קשר למשמעות המידע המתלווה אליו, אנו מוכנים לוותר גם על שיקול דעתינו."
  • בעמוד 204 היה מעניין ללמוד כי כמות קטנה של דופמין משתחררת בכל פעם שהמח מזהה תבנית מוכרת. בורק מסביר "אנו נהנים מהזרקת דופמין, כאשר אנו מזהים תבנית בקטע מוזיקלי, אך גם מהתבוננות בתופעה בעלת חוקיות מוכרת. אנו נמשכים לסימטרי ולהרמוני גם בעידודו של הדופמין.". בעוד שזה מעניין כשלעצמו, זה גם מזכיר לי ספר נוסף שאני קורא כרגע במקביל, שפת הסימטריה מאת מריו ליביו, בו גם יש דיונים, ואפילו מוסבר בפירוט רב תוך כדי סקירה הסטורית של המתמטיקה בנושא, על תבניות שחוזרות על עצמן, סימטריה והמשיכה של האדם לכך.
  • בעמוד 286, טענה מעניינת: "ידע אינו חוכמה. אמנות החוכמה היא לדעת ממה להתעלם. ידע הוא משהו שלומדים מדי יום ביומו, חוכמה היא ויתור על משהו שלמדנו בכל יום. ובויתור טמון שקט גדול.". האם בורק מתכוון להתעלמות מהטפל? האם בורק מתכוון ליכולת הכללה עד לכדי אי הזדקקות לפרטים רבים בזכות קיומות של חוק או כלל שמייצג את כל אותם הפרטים בעבורינו? כך או כך, הטענה מוצאת חן בעיני.
  • בעמוד 291 אהבתי מאד את העיצה (והיא עולה יפה עם מה שלמדתי מספרים כמו פריצת דרך במוטיבציה מאת ריצ'ארד לבוי, או הורים מבריקים מורים מרתקים מאת אוגוסטו קורי): "השקיעו יותר זמן בהדרכת ילדכם להתמודד עם כשלון מאשר בדרכים שבהם יבצע כל דבר באופן מושלם."
  • בעמוד 296 כותב בורק: "גם בכתיבה עיונית הכול אישי." ואני סבור שזאת אחת הסיבות שבגללן אני נהנה לקרוא את ספריו.
מהקריאה בספר ומעיון ברשימת הספרים שבסופו כבר יש לי תוספת לרשימת הקריאה ההולכת ומתארכת שלי:
יש גם ספרים רבים באנגלית שמפתה אותי לקרוא, אבל, יש לי רבים כ"כ בעברית עוד לקרוא תחת ידי שאני מתאר לעצמי שאת השווים במיוחד שבין אלה שאני מתפתה לקרוא ככל הנראה יתרגמו ממילא בקרוב לעברית ואז כבר אקרא אותם בעברית, במקום להתחיל ולהזמין אותן מאמזון ולתת להם לצבור אבק בבית, כי אני נותן קדימות קריאה לספרים בעברית (אותם אני קורא במהירות רבה יותר).


לסיכום, הספר קל לקריאה, מעניין, מלמד, משעשע ומעורר עניין בנושאים רבים, חלקם שכבר התעניינתי בהם והספר הצית מחדש את הרצון להעמיק, וחלקם שלפתע נודעו לי ואני ארחיב עליהם בעתיד. אני ממליץ.