קראתי את ספרם של סטיבן לוויט וסטיבן דבנר, פריקונומיקס. הספר חביב ומשעשע ומספר על נושאים שעל סדר היום מנקודת מבט כלכלית מתוך ראייה של של תאוריות, לכאורה, אלא מתוך מבט כמוני של נתונים סטטיסטיים.
באתר טקסט יש גם את ההקדמה ואת המבוא לספר.
ביקורת של גלעד סרי לוי.
פריקונומיקס בלוג באתר הניו יורק טיימס.
אתר הספר בשפת המקור, באנגלית.
באתר טקסט יש גם את ההקדמה ואת המבוא לספר.
ביקורת של גלעד סרי לוי.
פריקונומיקס בלוג באתר הניו יורק טיימס.
אתר הספר בשפת המקור, באנגלית.
המסרים העיקריים של הספר להבנתי:
- סטיבן לוויט הוא עילוי -- ההקדמה מהללת אותו והמבוא לכל פרק מהלל אותו -- זה ממש מוגזם ולא נעים לטעמי, אבל אולי יש מי שאוהבים את זה...
- לא לבלב בין סיבה למסובב ולהזהר ממסקנות "מחקרים" שמבוססים על מִתאם
- מדוע לנחש ולשחק בתאוריות בלבד כאשר אפשר לנסות ולבסס מסקנות או להניח הנחות מבוססות על נתונים סטטיסטיים
עוד עניין הדיון על רמאויות בסומו ואצל מורים (לאור האופנה החדשה בארה"ב של סטנדרטים שמיובאת גם לארץ לאחרונה) -- על הדומה ועל השונה בין הקבוצות הללו בכל הקשור לרמאויות -- מתברר שהעיקר הוא עניין של תרבות
מפתיעה היתה קריאת התיגר של לוויט על המסקנה שקראתי אותה ולמדתי שמצטטים אותה רבות, ששם שמשמע שחור מוריד את סיכוייו של מועמד להתקבל -- לוויט טוען שאין מדובר בהכרח על גזענות אלא מצביע על מתאם בין רמת השכלה ומיומנות לבין השם ולבין צבע העור ומנסה לעמוד על הגורמים לכאורה ועל גורמים למעשה בניתוח סטטיסטי מעניין
ספר חביב אבל קראתי טובים ממנו בנושא. אני לא כ"כ בטוח שהאופן שבו לוויט מגיע למסקנות מקובל עליי אבל גם לא קראתי את המאמרים האקדמיים שלו ולכן לא אמהר להסיק מסקנות. את ספרו של דן אריאלי, לא רציונלי ולא במקרה, אהבתי יותר והוא גם היה נהיר יותר וגם ההיה נטול הערצה עצמית של המחבר. ספר נוסף מוצלח יותר מזה לטעמי היה ספרו של טים הרפורד, יש הגיון בחיים.
