את הספר אות מאבשלום מאת נאוה מקמל עתיר קיבלתי במסגרת הקוראים הראשונים של ידיעות ספרים (ספר לבן). סיימתי לקרוא אותו לפני שעה קלה והנה אני יושב לכתוב את רשמי מהספר.
כבר כתבתי בפורום על הרשמים שלי מקריאת הפרקים הראשונים של הספר:
עתה אני רוצה להשלים ולכתוב כמה רשמים מהקריאה בכללה:
הדפוס בספר ShlomoYona
הספקתי לקרוא רק מספק פרקים ראשונים. על התוכן אכתוב מאוחר יותר.
הבחנתי שהדפוס בספר "חלש" -- בעותק שקיבלתי אני, לפחות, יש צורך במאמץ גדול יותר לקרוא כי הדפוס חלש.
עוד דבר מפתיע הוא הגופן הדקיק שבו עשו שימוש בדפוס בשני הפרקים הראשונים ואחר כך גופן אחר (מלא יותר ועבה יותר) שאותו קל יותר היה לי לקרוא.
חשבתי בתחילה שכל תקופה בספר (סוף המאה ה-19 / שנות השבעים / 2008 -- טוב, אלה התקופות שהוזכרו בפרקים שאותם קראתי) תקבל גופן משלה. אבל לא כך היה.
מצאה חן בעיני השפה אחרי קריאת הספר אלנבי. הכל קנה מידה השפה בספר הזה עשירה יותר. כשיש עברית עשירה יותר אני סקרן מאד לגבי השימוש בפעלים וכיצד פועל אחד גורר אחריו פעלים אחרים, במיוחד כשנדמה לי שהמחברת הקפידה לגוון.
כשאבשלום חייל הסיירת, לדוגמה, שוכב כשהוא פצוע במיטה בבית החולים בניו-יורק והוא רואה את הדמות בבגדי הבדואי (זה היה אבשלום פיינברד, אחי סבתו, כמדומני) ונזכר בחבריו לסיירת שבקרוהו עוד בבתי החולים בארץ בלט מאד מבין הכתוב השימוש בשורש צ.פ.ן: החברים לסיירת "הצפינו דמעה" ומספר שורות אח"כ מדובר על מה "צופן בחובו...". מוזר אבל משלל הפעלים דווקא זה בלט.
לו היתה גרסה אלקטרונית של הספר בידי, והיה לי כלי שמזהה נכונה פעלים ויודע לחלק את הפעלים שאותם הוא זיהה לפי שורשים ולפי משקלים... היה מעניין לראות מה יראה ניתוח סטטיסטי של אופן השימוש בפעלים.
חושבני שככל שהמגוון של הפעלים שבהם עושה שימוש מחבר בספר כך מעניינת ועשירה יותר השפה -- זה הבדל משמעותי מאד בין הספר הזה, אות מאבשלום, לבין הספר הקודם שקראתי, אלנבי. גם הדמויות בשני הספרים שונות מאד בזיקתן לשפה העברית, באות מאבשלום העברית היא, כך נדמה לי, בציפור הנפש ואילו באלנבי היא אמצעי תקשורת מקוצר ומנוון. מעניין אותי עכשיו היה להתבונן בניתוח סטטיסטי של אופן השימוש בפעלים בספר אלנבי. אני משער שאוסף הפעלים שם היה מצומצם יותר.
שלמה יונה
ראשית, אסכם ואומר שהתפעמתי מהעברית. מהקריאה עצמה נהניתי מאד והיא היתה קולחת ומעניינת (פרט אולי לכמה פרקים ככה החל מפרק 41... ששעממו אותי ולא נקשרו לי יותר מידי לרצף שהיה לי, משום מה...). הספר מוצלח ואני ממליץ מאד לקרוא בו ולהנות ממנו.
מצאתי שהספר מזכיר לי שני ספרי נעורים שקראתי של אסתר שטרייט וורצל, אורי ו-אליפים בלאומיות ובציונות שהוא מדגיש ומנופף ומנסה להחדיר בקורא וגם ספרה של מאירה כרמי לניאדו, פרקי יוסקה, בסיפורים על מעלליו של ילד מנקודת מבטה של האם, למשך השנים שבהם הוא היה תינוק, עולל, ילד, נער וכו'... לרבות הכתיבה שמשקפת הערצת האם את הילד.
נושא השפה חוזר על עצמו שוב ושוב בספר. השפה ככלי יקר ערך ורב עוצמה לפתור בעיות ולחלץ ממשברים שמאפשר לשרוד במצבים קשים. אבשלום על שליטתו בשפות, החל מהסיפור על אביו, ישראל, לוליק, ששלח אותו ללמוד בכותאב, אצל השיח אבו סלים, ומאוחר יותר ההשכלה שלו בצרפת, לימודי האנגלית העצמיים ועוד... - אבשלום שוב ושוב בספר מחלץ את עצמו וגם אחרים מצרה בגלל ידיעת השפה שלו ובגלל הכרת מנהגים ותרבות של עמים אחרים. זה לא אפייני רק לו. גם דמות משנית, מרקדה, מאיסטנבול, מדהימה בידיעת העברית, התרבות והמנהגים היהודיים. גם אלמה מוזכרת כדוברת לשונות מספר וזה אמור להעצים אותה (או שזה רק בעיני נדמה כך?). עוד נקודה שזכורה לי היא השימוש בשפה זרה כדי לפתור בעיה כששרה אהרונסון ביקשה להכין את החפתים עם הכיתוב "אם החיטה" (שיצא "הטיחה םא"...) והפליאה בשיחה עם צורף דובר גרמנית ביידיש שבפיה... וודאי ישנן דוגמאות נוספות שלא עולות בדעתי כרגע.
אהבתי את ההקשרים התנ"כיים שמעת לעת צצים. אחד הזכורים לי יותר הוא כשמרקדה מבקשת להמשיך ולשמוע על סיפור עקידת יצחק ושואלת את שרה האם את הילד שאביו רוצה לשורפו לפי מצוות האל תציל אמו ושרה עונה שלא. והנה כאשר שרה קוראת את המסר הסודי מאבשלום על מחשבותיו "לעשות מעשה" קוראת שרה לאלוהים בדרישה "אל נא תשלח ידך אל הנער". זה מצא חן בעיני: קשר עם סיפור העקידה מחד והיפוך תפקידים מאידך: שרה מנסה להציל את הקרבן, אבשלום (אהוב, ולא בן, אמנם), זה שקרבן ליצריו הלאומיים והחתרניים ולגבורתו הוא, מידי האל, ודווקא אל האלוהים היא זאת שקוראת "אל נא תשלח ידך אל הנער". בסיפור העקידה אלוהים הוא זה שקורא כך לאברהם כדי לעוצרו משחיטת יצחק במאכלת המונפת. הקשר לשאלתה של מרקדה להבנתי הוא שפה שרה כן מנסה להיות זאת שעוצרת את תהליך העקידה של אבשלום את עצמו של של אבשלום ע"י האלוהים או ע"י גורלו...
המחברת מגדירה את עצמה, באתר הבית שלה, כסופרת, מחזאית ומשוררת לילדים ולנוער. האם מכאן להסיק כי קהל היעד לספרה זה גם הוא ילדים ונוער? אני יכול להעיד שבאופן אישי נהנתי ממנו מאד כקורא מבוגר (אם כי צעיר) ואולי אפילו מצאתי בו עניין, הומור ותחכום שאינני בטוח שקוראים צעירים מאד יבחינו בו (או שאני ממעיט בערכם ומעלה מערכי שלא בצדק...?!).
העברית (לא אכפת לי שכבר כתבתי את זה קודם ושאמרו את זה רבים כבר לפני בפורום) מהנה ומעניינת מאד לקריאה. עברית יפה וציורית ותיאורית.
אין לי די כלים ולא נפניתי לבדוק בדקדקנות אבל אני מרגיש שהיה מאמץ מיוחד בספר להתאים את אוצר המילים, התחביר והסגנון לרוח הזמן שבו מדברות הדמויות, כל דמות בכל זמן בחלקים השונים בספר. כך מצד אחד נקרא מילים כגון אנפילאות, דיוטה אך גם דיליזאנס, ומאידך, בזמן הווה (ינואר 2009) קוראים ש-"... בא המחשב ועשה 'דיליט'..." או לשון צבאית כמו השימוש במלה חדרוכל במקום חדר אוכל (עמוד 349, לשתי הדוגמאות המודרניות). אוצר המילים, התחביר והסגנון גם משתנים בין מקומות ולא רק בין זמנים. משלב השפה והסגנון שחושבני שהספר כתוב בהם כאשר מדובר במושבות בארץ, בפריס או באיסטנבול, שונים אלה מאלה, לרבות, כמובן, סגנון הדוברים.
עד כמה מדייקת המחברת בהשאלת הסגנון ואוצר המילים? אינני יודע. אני יכול לומר שלפעמים נראה לי שהדיוק לא מושלם, למשל, במילים הטורקיות, *"תשוקרו אדרם" במקום "תשקור אדרים" (te-she-KUR ED-er-im), או *"אקנק" במקום "אקמק". שווה, לדעתי, לבדוק כמה מהמילים שנאמרות על ידי הדמויות כדי להבין האם אכן הן מתאימות לתקופה או שזאת רק תחפושת, כי המילה כלל לא היתה אפיינית לשימוש באותה התקופה או אפילו כלל לא היתה קיימת. למשל, אני תוהה האם השימוש במילה פרודות (מולקולות) מתאים בהקשרו. האם המילה היתה קיימת ואם כן האם במובנה זה בתקוםה המדוברת. אפשר, למשל, לנסות ולבדוק לפי מאגרי מידע כגון מאגרים של האקדמיה ללשון העברית או במילונים אטימולוגיים או להסתייע באנשי מקצוע. לי, בכל אופן, אין את הידע. אשמח מאד לרכוש לי ידע כזה, אני סקרן מאד ללמוד את הנושא.
כך או כך, אני נהנתי מאד מהקריאה של השפה.
פה ושם היו פנינים והבקרות שקלעו לטעמי בדיוק וגרמו לי לדגדוג ולריגוש ולאנחת סיפוק. לדוגמה, התרגשתי מאד מהפסקה שבה אלמה מתוודה על עצמה באופן קולע ביותר לאופן שבו אני ניתחתי את מצבה לעצמי תוך כדי הקריאה, אך בעיקר התמוגגתי מתאור המחברת את דמותה של אלמה עם סיום הנאום הקצר "היא יצאה מתוך המילים כאדם שחצה שדה קוצים - שרוט, קצת מדמם, אבל בחיים." (ובתור אחד שנאבק בגיזום של שיח בוגונוויליאה אימתני וקוצני להחריד שצומח מגינתו של השכן ופלש לחצרי -- אני למוד על בשרי באופן מילולי למה הכוונה לצאת שרוט ומדמם, אבל בחיים...). לעומת צירופים שמתאימים ו-"יושבים היטב" לטעמי, כגון "תקפח השמש" מצאתי גם פה ושם כמה צירופים בודדים שצרמו לי בחיבורם הלא מתאים (כאילו גט היה ביניהם והצירוף מאולץ), למשל "אינטימיות כונפת" בעמוד 45. מדוע לא "קרבה כונפת"? האם המילה אינטימיות מתאימה בכלל לתקופה ההיא? ואם כן האם מתאימה בהקשרה? ועדיין... האם לא מוטב להשתמש במילה עברית, קרבה, למשל? אתן דוגמה נוספת לאי0-התאמה, לטעמי: בעמוד 150 בין כל העברית היפה והקולחת פתאום קראתי "טסטים מתחנה לתחנה" שמייד הזכירה לי את השלבים בתהליך רישוי רכב (מידי שנה...), מה שמכנים הכול "טסט". האם בכוונה כדי ליצור את האנלוגיה? אולי סתם רשלנות? הרגשתי כך גם לגבי "בלוקים" (מדוע לא לבנים?!) עמוד או שניים קודם לכן. בעמוד 158 "אינטרסים" ולא "מניעים".
אהבתי מאד, בעמוד 345, את משחק המילים "אתיקה מקצועית" בהקשר של המלצרית אתי'קה וציון התנהגותה כמקצועית (בלעג, או בציניות) ע"י אלמה. אלמה מכנה אותה "אתי'קה המקצועית". זה הצחיק אותי.
כבר בעמוד 177 התלבטתי והתווכחתי עם עצמי האם הכרחי או נכון או מתאים בכלל לתאר ולעשות שימוש במילים "של אז", מילים שמתאימות לתקופה לא רק בפי הדמויות אלא גם בפי המספרת/המחברת/הספר? האם המטרה היא להכניס את הקורא לרוחה של התקוםה המתאימה במתכוון או שזה קרא במקרה מתוך הסחפות? למשל, מדוע פוסטא ו-סמוברולא סוכנות הדואר ומיחם (בהתאמה)? הרי גם הדמויות עצמן במוקדם או במאוחר אומרות מילים וביטויים אשר מאפיינים את התקופה. לא הגעתי להסכמה עם עצמי והחלטתי שאני לא חייב להחליט ושבכל מקרה אני נהנה מאד מהספר בין אם זה במתכוון ובין אם זה בשוגג.
בעמוד 173 הפתעה! עם הבדיחה על "...אין סוסים שמדברים עברית." (ויש עוד קריצות ורמיזות לתקופתינו, כמו שציינו כבר אחרים לפני בפורום כמו השיר "אלף נשיקות", פרי עטו של אבשלום פיינברד שהפך ללהיט כשהושר בפיו של יהורם גאון לפי הלחן של צביקה פיק, ובספר אומרים ש-"... עוד יבוא... גאון ויעשה מזה להיט...".). זה נחמד, משעשע ושומר על העירנות שלי כקורא ומגוון יפה את הקריאה מפני שקיעה ומכניס קצת הומור "דהיום" לטקסט שאולי יכול להפוך בעיני אחדים לטרחני בגלל לשון התקופה.
היו גם מידי פעם משפטים שאותם לא הבנתי וצירופים שפשרם לא נהיר לי. לדוגמה: בעמוד 161 מספרת אלמה על "... קבוצה משמימה של בני אדם חד-חלומיים...". מה זה? מה זאת אומרת? ולעומתם שנינויות כמו "מגדלים פורחים באויר" שהיה ממש מתאים ובזמן בעמוד 166, כי גם הביטוי התאים לפי משמעותו הידועה וגם ההקשר לגורד השחקים. אהבתי את זה. יש לא מעט הברקות כאלה שממש נצנצו לי ובלטו והנעימו לי את הקריאה עד מאד.
בעמוד 170 כבר שמתי לי מטרה לחפש אחרי כתביו של אבשלום פיינברג (אולי בפרוייקט בן יהודה) ולבדוק האם אני פתאום מוצא חן רב בסגנון כתיבתו בגלל ההטייה ו-"שטיפת המח" שאני עובר במהלך הקריאה בספר או שאכן כתיבתו יפה בעיני. (כשכבר הגעתי לפרוייקט בן יהודה מצאתי את עצמי שוקע במאמריו של בן יהודה עצמו דווקא... הא!)
לא הבנתי בעמוד 186 מה פירוש "... ותקח עמו דברים." האם המשמעות היא לרדת לעומק הדברים בדיון עמו? האם הפירוש הוא להכנס עמו בעובי הקורה? למה הכוונה?
וקשה לדבר על שפה מבלי להתייחס לשגיאות:
כמה שגיאות (או אולי אינן שגיאות ואני הטועה? אם כן, אני מתנצל על הבורות ואודה למי שיעמיד אותי על טעותי) שצדה עיני והשכלתי לרשום לפני שאשכח:
- עמוד 32: פוסלים. חושבני שהצורה מפסלים מתאימה (ואולי גם נכונה?) יותר.
- עמוד 33: רעותו. לו היתה המילה רעייתו מופיעה הייתי מבין. אבל רעותו פירושה הרעות (החברות, הידידות...) שלו. ואין מדובר שם, לפי הבנתי, על הכאת שורשים בלב הידידות שלו אלא בלב הידידה שלו. ואם מדובר בלשון זכר ולא בנקבה אז הייתי מצפה ל-רעו ולא ל-רעותו.
- עמוד 97: אמונות טפלות. מדוע טפל? האין זה אמור להיות תפל? חושבני, שהיה נכון לכתוב אמונות תפלות. אז יצאתי ובדקתי ולפי מקור השם בויקיפדיה (כן, אני מבין שזה לא בהכרח מקור אמין, אבל זה מה שיש בידי עתה בערב חג השבועות "אד-הוק") ומסתבר שהצורה הנכונה היא אכן כפי שהמחברת כתבה אמונות טפלות ולא כפי שחשבתי אמונות תפלות שהיא צורה נוספת שהתקבלה אך אינה המקורית.
- עמוד 148: קמוש. אולי היתה המילה צריכה להיות כמוש? או אולי קמול או קמל? לפי ידיעתי קמוש הוא מה שנתכסה בקוצים או הפך קוצני או צימח קוצים או הפך בעצמו לקוץ. כמוש הוא בעצם נבול. אני חייב להודות שככל שאני הופך והופך במילה ובחלופות אני לא יכול להתחמק מהמחשבה שהיתה כוונה מפורשת בבחירת המילה קמוש אולי כדי להדגיש את הצמאון מראה המוות והדוקרנות לעומת "סתם" כמוש או נבול שעלולים להראות בעיני הקורא כאילו הפרחים מתו נפוחים מרקבון של עודף מים או עובש ולאו דווקא מצמאון. עוד אני תוהה פתאום, מניין המנהג לטמון באגרטל זר רקפות, שהרי אלה אינן כלל פרחי קטיף והגבעולים כה קטנים עד שאפילו בקושי מתאימים הם להטמן כזר בכוסית קטנה, לא כל שכן באגרטל... אז אולי הבעייה שלי אינה המילה קמוש אלא דווקא זר הרקפות... באגרטל...
- בעמוד 304 "הנסיכה קמה ממקומה. מוכנית נעמד סמעאן לסייע לה...". אבל מהי המילה מוכנית? האם לא המלה מכנית היתה צריכה להיות בשימוש? אפילו הייתי אומר שהיה מתאים יותר, לטעמי, השימוש בצירוף באופן מכני. כמה צחקתי כשחיפשתי את מחרוזת האותיות "מוכנית" בגוגל... גם אתם תצחקו :-)
תיקונים אחדים איוה (ספוילרית)
הייי טיילור - נפתח אולי בכמה תיקוני הגהה ועוד אחד יותר גדול.
נפתח בגדול מכולם - עמ´ 485 וכל הפרק שאחריו "ירושלים, מרפאת הדוקטור טיכו, 1 בינואר 1917.
אלא שדוקטור טיכו היה בשירות הצבא האוסטרו-הונגרי באותו זמן. לירושלים הוא הגיע רק בשנת 1919.
עמ´ 60 למטה - עשבי תיבול ... טובלו בשמן זית... - או שהם תובלו, או שהם נטבלו. אולי טבלו.
עמ´ 226 - צריך להיות 1974 (האם היו אז נעלי אדידס? אני לא ממש בטוחה)... ולא 1947.
עמ´ 440 - בכותרת - צריך להיות 1916 ולא 1915).
עוד מספר הערות - הקטע עם ברכת החמה בערב פסח - לא עוד אלף שנים, ולא רק תריסר פעמים מאז בריאת העולם היה לא מזמן, אז עדיין אפשר לגגל ולראות את הדיון על כך, את האמונות הטפלות ואת החישובים.
כפי שהבנתי מהסיורים הרבים שלי בוויקיפדיה בעניין הספר - ההחלטה על יוני דואר נפלה אחרי שאבשלום מת, ולא כפי שמתואר כאן - לפני שהם יושבים עם טובתי ערב צאתו של אבשלום (עמ´ 490). (קטנוני? אולי, אבל כדאי לדייק..)
לעניין קבורתו של אבשלום - שוב, וויקיפדיה - מובא שם הסיפור על כך שחייל יהודי בצבא העותומני מתבקש לקבור מישהו אלמוני בחולות. מעניין.
לצערי הרב אני לא יודעת איך מעתיקים לכאן כתובות של אינטרנט, אז התהליך הוא - מגגלים אבשלום פיינברג, וקבר, וכבר מגיעים לשם.
ה-"בימוי" מעניין בספר. כוונתי היא לתפקידו של אבשלום שוהם ושל "רוחו" (?) של אבשלום פיינברג והמסע שלהם מרגע מותו (אל גן העדן, או אל העולם הבא, או אל העולם שמעבר...) של אבשלום שוהם. הם משמשים, כך נדמה לי, מסבירים או מתווכים לסיפור, בכך שהם מספקים פרשנויות, נבואות והפוגות קומיות (אם אני מזכיר הפוגה קומית, אז אציין שאהבתי את משחק המילים מועד ב' בעמוד 142 למשל). "תרגיל בימוי" נוסף שבו הבחנתי בעמוד 385, פרק 43, הפתק שמתשאיר אבשלום לבלינקוב בנוגע לפציעתו בעין. החלק הראשון מבעד עיניהם של האבשלומים הוא הקדמה שבעצם היא סופו של הפרק כולו, שהפרק כולו מפרט אותו. כמו מעגל שנסגר אחרי ש-"רצים לסוף" כדי "להציץ לסוף הספר" כדי שלא להיות במתח ואז חוזרים לקרוא לפי הסדר כדי להבין את ההתרחשויות. תרגיל בימוי אחר שבו הבחנתי היה בעמוד 521, כשברחוב "הגיבורים 1" (האם זה לרמוז שאבשלום שוהם הוא גיבור #1, גיבור גדול?) אמו מוצגת באופן שמזכיר את ההצגה של פאניה, אמו של אבשלום פיינברג: הנה היא עומדת בגינה (בדומה ל-"גניק" של פאניה), וטומנת פקעות של צבעוני שחור (פרחי הקטיף שמוזכרים כחביבים על פאניה, שאותם גם בעצמה גידלה ב-"גניק" שלה).
בסוף בסוף יש עמוד "ערס פואטי" משהו שבו המחברת מסבירה על הרקע ואולי עם התהליך של הכתיבה. זה היה נחמד. גם פה לא מפסיקה המחברת לדבר בהערצה על אבשלום (שלכל אורכו של הספר הוא נערץ או מתקנא ע"י כל באומץ לבו, השכלתו, פקחותו, חכמתו, אומץ לבו, יופיו, שנינותו.... וכך הלאה ועוד ועוד) ומסבירה על "קסם אבשלום".
אילן היוחסין המשורטט באחד העמודים האחרונים של הספר היה מבדק מועיל בעבורי כדי לוודא שאכן זכרוני לא בגד בי ואכן זכרתי נכונה את הקשרים המשפחתיים שבין הדמויות (הרבות) המוזכרות בספר.
הרהורים ושאלות פתוחות:
- מה פלירטט וחיזר אבשלום אחרי רבקה אם לבו היה לשרה?
- גם לאחר קריאת הספר הזה כמו גם לאחר קריאת הספר "שרה גיבורת ניל"י" מאת דבורה עומר עדיין אינני מבין במה תרמה מחתרת ניל"י, אם בכלל, לכיבוש הבריטי את ארץ ישראל מידי השלטון העותומני.
זהו! נהנתי מאד!!
יש לי מדף מלא בספרים עוד לפני לקרוא (וכמה רשימות קריאה שרק מתארכות להן) ועוד שני ספרים שאני קורא במקביל. מה אני עומד לקרוא לפני השינה הערב?
