הספר הלבן בחבילת חודש יולי שקיבלתי מטיילור ממועדון הקוראים הראשונים של ידיעות ספרים הפעם הוא חלומות פרטיים מאת רוז טרמיין. זה תרגום מאנגלית של ניצה פלד למקור בשם The Road Home. קראתי את הספר ונהנתי מאד. הקריאה כל כך משכה אותי והסיפור על כך עניין אותי עד שהצטערתי מאד כשנאלצתי להפסיק ולקרוא בלילה שבין יום רביעי לבין יום חמישי ושוב בבוקר חמישי כשנאלצתי לצאת לעבודה. אבל עוד ביום חמישי, אף על פי שחזרתי הביתה מהעבודה מאוחר מאד, המשכתי וקראתי עד תום הספר. ממש נקשרתי לדמות הראשית, לב, מהגר ממזרח אירופה, לרגשותיו, למחשבותיו ולחלומותיו.
טיילור מהקוראים הראשונים מספרת שהספר זכה בפרס אורנג´ לשנת 2008. מכיוון שממש כעת הוציאה הוצאה אחרת ספר אחר (מתורגם מגרמנית) וקראה לו "הדרך הביתה", אי אפשר היה לתרגם את השם מילולית, ונבחר לו שם אחר. באמת התפלאתי על השם העברי שניתן לספר וזה הסבר שמניח את הדעת. ולגבי פרס אורנג' עצמו: מצד אחד לא ברור לי מדוע זקוקים לפרסים בספרות לנשים בלבד ומצד אחר גם בפורום הקוראים הראשונים הבחינו שמירב הספרים (רוב ניכר) שקיבלנו עד כה היו של סופרים ולא של סופרות.
היה מעניין לגלות את הדמויות הנשיות בסיפור. כולן יוזמות (לידיה, סופי ואפילו איווה) כל אחת בדרכה. המשותף לאלה שרצו בלב יזמו הן את הקרבה אליו. מרינה היא דמות מהחלומות: היא הפכה לחלום (ערגה תוך כדי זכרונות של החיים עמה ועצב וכאב מחסרונה) והתחליף היחידי, כך נראה, שהתמיד היה החלום של לב שקרם עור וגידים לקראת סופו של הספר.
מעניין היה לגלות שלב לא ידע בעצם מה הוא מחפש ומה יידועו עד שגמלה בלבו ההחלטה על המסעדה שלו בבארין.
אהבתי לקרוא על האנשים שעזרו לו, וסבלתי כשקראתי על ההתנכלויות כלפיו ואפילו נאנחתי כשקראתי איך הוא עוד רגע שוגה מתוך כעס, קנאה או תמימות ואז ראיתי איך זה מתפוצץ לו בפנים (ההצגה שאליה התלווה לסופי והתקרית בהפסקה שעלתה לו בבגדיו היקרים שנקנו לרגל המעמד, בארנקו (ובה תמונתה של בתו וגם כספו), החופש שלו ללילה (עד שלידיה באה לשלם בעבורו את הקנס), הקשר שלו עם סופי (טוב, זה נהרס באופן שאינו ניתן לתיקון לאחר שהוא כפה עצמו עליה כשהיא באה כנראה להתנצל או לקבל ממנו הבנה, אם לא סליחה) וכמובן עבודתו שממנה נבנה וממנה למד אצל ג'יי קיי אש.
שמחתי על הסיום האופטימי. ראיתי בביקור של כריסטי סליין ושל ג'סמינה בבארין מעין סגירת מעגל: הנה מי שארח את לב בביתו בתמורה לדמי שכירות מידיי שבועיים עלה אליו לרגל כדי לבקר אותו במפעלו החדש, המסעדה, ולהכיר את משפחתו ואת חבריו (לרבות רודי המדובר) ולסיום גם את אורור (שעתה מתחת למים בגלל הסכר שנבנה). אכן סגירת מעגל.
עוד סגירת מעגל שמצאה חן בעיניי היתה עם הדמות של אחמד. אהבתי שלב בא להודות לו. נדמה לי שהמפגש המחודש שבו אחמד מספר על הקשיים שלו בעסק המזון שלו היה כדי למנף עוד יותר את ההחלטה היזמית של לב ואת הבנתו את המודרניזציה ומה שהיא תביא איתה לבארין ואיך הוא יכול להנות ממנה. לב יצא לגלות כדי לקיים את משפחתו שנשארה מאחור ובמטרה לשוב לשם ולשפר לא רק את מעמדם אלא להביא לבני המקום אוכל טוב. אחמד לעומת זאת גלה כדי לשפר את מצבו ואת מצבה של משפחתו בניכר והביא לניכר את תרבותו ועתה הוא מצא עצמו במצב קשה בגלל שהמקומיים שנהגו להשתמש בשרותיו הדירו את רגליהם ממזנונו בגלל הפחד מזרים בכלל ממהגרים בפרט ומהאסלאם והקישור שהיה לרבים מהם בין אסלאם וערבים לבין טרור.
נהנתי לקרוא שהאופן שבו מצא עצמו לב מתקדם במהירות לקראת גיוס הכסף שנזקק לו לצורך הקמת המסעדה שלו היה בשל התנדבותו בבית האבות, יחסו החם לדיירים לרבות הדיירת רובי. הוא גם קיבל משרה מלאה נוספת בתור השף במקום, מה שסייע לו להשתפר ובעיקר להווכח בעצמו כי חלומו להיות שף ולשנות את האנשים בגלל האוכל שלו יצליח. זה גם סייע לו לקבל הכנסה ניכרת נוספת וכמובן, את המתנה הכספית המשמעותית שקיבל מרובי שהייתה על ערש דווי.
אהבתי את הדמות שהמשפחה והחברים מהמולדת ומהשכונה היו בנפשו. אהבתי לקרוא על החולשות ועל העוצמות.
לא הצלחתי (לבושתי, כנראה אני לא חזק בגיאוגרפיה כמו שחשבתי שאני) להבין מהי ארץ מולדתו של לב. פולין או צ'כיה? כנראה שלא, כי אז מדוע לאוטובוס לנסוע דרך אוסטריה... סלובניה? אולי. אינני יודע. יש רעיונות?
לגבי הקשר בין זמינות ורציפות של חשמל ואנרגיה לבין קדמה והתפתחות אפשר לקרוא ולהחכים רבות מקריאה בספרו שלתומס פרידמן, חם שטוח וצפוף.
ואינני יכול בלי קצת הערות על השפה:
- השפה טובה ויפה עד למילים "זיין" (על הטיותיו) וכוס. לא ברור לי מדוע לא היה אפשר להביע את אותן הרגשות, את אותן האווירות ואת הרעיונות במילים גבוהות קצת יותר... בחירה מוזרה לטעמי של המתרגמת.
- בעמוד 297 "... הקוטפים היו עושים שם בתורות משמרת ערב..." -- יש לכתוב בתורים ולא בתורות. תורות היא צורת הריבוי של תורה ואילו תורים היא צורת הריבוי של תור.
- השימוש בנקודות לציון קיצורים וראשי תיבות זר לעברית והוא שאול מהאנגלית ואפילו בספר כאן השימוש הזה אינו עקבי וזה צורם. מדוע לכתוב ג'יי. קיי. אש ולא ג'יי קיי אש? האם הקורא לא ישכיל להבין כי מדובר באותיות שמרכיבות שם? ואם לא, במה זה יפגום בקריאה? ומדוע לכתוב ק.ג.ב. ולא לכתוב קג"ב? ועוד דוגמה: שם הלהקה R.E.M. שנכתב אר.אי.אם ולא אר אי אם. והמוזר הוא שבעמוד 304, למשל פתאום מפציצים בראשי תיבות שכתובות לפי העברית, עם גרשיים: למ"ת, פבצ"ע ו-צח"ר. נו באמת...
אהבתי מאד את הספר.
מוצלח ביותר ומומלץ מאד.
