קיבלתי את חבילת הספרים של חודש סיוון התשס"ט (יוני 2009) מהוצאת ידיעות ספרים במסגרת מועדון הקוראים הראשונים.
רק אתמול (יום א') התפנתי לנבור בחבילה ולבדוק מה קיבלתי. קיבלתי הפעם את הספרים הבאים, ואני כותב אותם לפי סדר הקריאה שבו בחרתי:
בחרתי להתחיל ולקרוא בספר השם של העולם מאת דניס ג'ונסון. לקחתי איתי את הספר למיטה לפני השינה ואכן אחרי שעתיים ומשהו סיימתי לקרוא בו ונרדמתי.
הספר ראה אור בהוצאת בבל.
חני גלעד תרגמה מאנגלית.
הספר מונה 171 עמודים.
הספר בשפת המקור, באנגלית, נקרא The name of the world.
הספר דק וקטן מידות והדפוס בכל עמוד לא תופס שטח גדול. קל ופשוט לקרוא בספר ברציפות וללא הפסקה ולסיימו בזמן של שעתיים לערך.
הספר הוא מונולוג מתמשך וארוך או קשקשת בלתי פוסקת, תלוי במידת הבוטות שאבחר להשתמש בה, של אדם על אודות עצמו. גיבור הספר שהוא גם הדובר במונולוג שנמשך לכל אורכו של הספר חווה אסון קשה - מות אשתו הצעירה ובתו הקטנה בתאונת דרכים. האסון, כך נדמה לי, משמש כבסיס וכרקע ואולי גם לתרוץ או להסבר להשקפת העולם ולמצבו הנפשו של גיבור הסיפור.
התרשמתי שכל דבר שהדמות הראשית בספר מתייחסת אליו מתבדר מארגון, סדר וניבוי לאי-סדר, חוסר משמעות, אי-ודאות ואולי גם יאוש. כמה דוגמאות: חלונות הדירות שאותם רואים מביתו של מארחו טד מקק'י, הרישום החביב עליו במוזאון (ומדוע כותבים בספר שוב ושוב מוזיאון הרי בעברית את המילה הזאת יש לכתוב כפי שהוגים וההגייה היא מו-ז-או-ן -- כיצד חמק הכתיב הנכון מעיני העורך הלשוני? או אולי זה במתכוון? ואם כן, זה מצער אותי) אשר בו התבנית הולכת ומתבדרת מצורה מסורטטת בדיוק ובהקפדה ועד לכאוטיות מוחלטת בגלל סטיות קטנות שצוברות תאוצה וגורמות לשינויים הולכים ומחריפים בתבניות שחוזרות על עצמן בעקבות הסטיות הללו. נדמה לי שדוגמאות אלה ואחרות משמשות משל על השקפת עולמו ועל הדרך שבה הוא תופס את גורלו או אולי אפילו את גורלם של בני-אדם בכלל.
הדובר בספר מקפיד לציין ולהבחין בברבורים שחורים. אותן תופעות לא צפויות ושלא נחזות ולכן גם לא מתכוננים אליהן כראוי והן מפתיעות מאד. זאת הזדמנות, אם כבר אמרתי ברבור שחור, להמליץ על ספר מעניין מאד וביקורתי מאד ושמו הברבור השחור מאת נסים ניקולס טאלב. הוא ראה אור בעברית לאחרונה בהוצאת דביר אחרי שספר קודם בנושא מאת אותו המחבר ראה אור כמה חודשים קודם לכן דווקא בהוצאת ידיעות ספרים ושמו תעתועי האקראיות.
אין בספר הזה פרקים. אין הפסקה. אין הפוגה. כל כולו רצף אחד וארוך של מונולוג.
מצאתי כמה משפטים מוזרים בספר. למשל, בעמוד 6, "כל זה לא בא אלא כדי לציין עד כמה הפתיעה אותי הכרת התודה שחשתי כאשר נעניתי להזמנה ללמד באוניברסיטה." - ואני תוהה האם הכרת התודה היא על ההזמנה ללמד ולא על ההענות שלו לקבל את ההזמנה ללמד. משפט מוזר בעיני. האם כך רק בתרגום או גם במקור? מי יודע? דוגמה נוספת למשפט מוזר מצאתי למשל בעמוד 87, "אחר כך בירכו אותי כולם בזה אחר זה, כתריסר אנשים, כמעט כמו שורת מקבלי הפנים באירוע רשמי. כאילו עשיתי משהו מיוחד במינו שלא היה לי מושג מהו." - המשפט האחרון סתום בעיני.
כמה משפטים אחרים של הדובר דווקא הפתיעו אותו בעת הקריאה כי הם כאילו אותתו לי, הקורא, והכווינו אותי לפרש באופן מסויים את ההתרחשויות. כמה דוגמאות:
בסופו של הרומן הקצר הזה נדמה לי שמעיסוק בהסטוריה (לכאורה, הרי האיש ברח לחיי האקדמיה כדי להתבטל ולא ממש כדי לעסוק בהסטוריה...) ומברבור על צרותיו שלו לסיקור צרותיהם של אחרים (מלחמה בעירק...).
לסיכום, הספר היה מתאים מאד לקריאה לפני השינה, לפחות בכל הקשור לזמן ולמאמץ שהייתי צריך ויכול להשקיע. אני לא מרגיש שקראתי פנינה ספרותית ולא הבנתי מה ה-טררם מהסופר החשוב. לי נדמה שהספר יכול היה לשמש חומר גלם מצויין לסרט (טוב, תלוי מי היה מביים...) או טוב מזה למחזה. עלה בדעתי אבי קושניר שהפליא בעיני במופעים שלו על איש המערות (היתה הצגה ואז עוד הצגת המשך, שכחתי את השמות) שגם הן היו שתיהן מאל"ף ועד ת"ו מונולוגים. כשקראתי בספר אז בעיני רוחי אבי קושניר גילם את גיבור הרומן. מעניין מה חושבים קוראים אחרים כשהם קוראים בספר הזה.
הפריע לי חוסר ההקפדה של העריכה הלשונית בכללי הכתיב חסר הניקוד, וראו למשל בציטוטים שלעיל. זה לצערי מאפיין כמעט את כל הוצאות הספרים. עוד הפריע לי הניקוד החלקי שפוזר פה ושם כנראה באקראי ובלי קשר להקלה בקריאה.
זה הכל. עוד רומן קריאה.
רק אתמול (יום א') התפנתי לנבור בחבילה ולבדוק מה קיבלתי. קיבלתי הפעם את הספרים הבאים, ואני כותב אותם לפי סדר הקריאה שבו בחרתי:
- השם של העולם מאת דניס ג'ונסון
- ימי הפופ מאת עמיחי שלו
- סיפורים מאליס איילנד מאת ז'ור' פרנק ומאת רובר בובר
בחרתי להתחיל ולקרוא בספר השם של העולם מאת דניס ג'ונסון. לקחתי איתי את הספר למיטה לפני השינה ואכן אחרי שעתיים ומשהו סיימתי לקרוא בו ונרדמתי.
הספר ראה אור בהוצאת בבל.
חני גלעד תרגמה מאנגלית.
הספר מונה 171 עמודים.
הספר בשפת המקור, באנגלית, נקרא The name of the world.
הספר דק וקטן מידות והדפוס בכל עמוד לא תופס שטח גדול. קל ופשוט לקרוא בספר ברציפות וללא הפסקה ולסיימו בזמן של שעתיים לערך.
הספר הוא מונולוג מתמשך וארוך או קשקשת בלתי פוסקת, תלוי במידת הבוטות שאבחר להשתמש בה, של אדם על אודות עצמו. גיבור הספר שהוא גם הדובר במונולוג שנמשך לכל אורכו של הספר חווה אסון קשה - מות אשתו הצעירה ובתו הקטנה בתאונת דרכים. האסון, כך נדמה לי, משמש כבסיס וכרקע ואולי גם לתרוץ או להסבר להשקפת העולם ולמצבו הנפשו של גיבור הסיפור.
התרשמתי שכל דבר שהדמות הראשית בספר מתייחסת אליו מתבדר מארגון, סדר וניבוי לאי-סדר, חוסר משמעות, אי-ודאות ואולי גם יאוש. כמה דוגמאות: חלונות הדירות שאותם רואים מביתו של מארחו טד מקק'י, הרישום החביב עליו במוזאון (ומדוע כותבים בספר שוב ושוב מוזיאון הרי בעברית את המילה הזאת יש לכתוב כפי שהוגים וההגייה היא מו-ז-או-ן -- כיצד חמק הכתיב הנכון מעיני העורך הלשוני? או אולי זה במתכוון? ואם כן, זה מצער אותי) אשר בו התבנית הולכת ומתבדרת מצורה מסורטטת בדיוק ובהקפדה ועד לכאוטיות מוחלטת בגלל סטיות קטנות שצוברות תאוצה וגורמות לשינויים הולכים ומחריפים בתבניות שחוזרות על עצמן בעקבות הסטיות הללו. נדמה לי שדוגמאות אלה ואחרות משמשות משל על השקפת עולמו ועל הדרך שבה הוא תופס את גורלו או אולי אפילו את גורלם של בני-אדם בכלל.
הדובר בספר מקפיד לציין ולהבחין בברבורים שחורים. אותן תופעות לא צפויות ושלא נחזות ולכן גם לא מתכוננים אליהן כראוי והן מפתיעות מאד. זאת הזדמנות, אם כבר אמרתי ברבור שחור, להמליץ על ספר מעניין מאד וביקורתי מאד ושמו הברבור השחור מאת נסים ניקולס טאלב. הוא ראה אור בעברית לאחרונה בהוצאת דביר אחרי שספר קודם בנושא מאת אותו המחבר ראה אור כמה חודשים קודם לכן דווקא בהוצאת ידיעות ספרים ושמו תעתועי האקראיות.
אין בספר הזה פרקים. אין הפסקה. אין הפוגה. כל כולו רצף אחד וארוך של מונולוג.
מצאתי כמה משפטים מוזרים בספר. למשל, בעמוד 6, "כל זה לא בא אלא כדי לציין עד כמה הפתיעה אותי הכרת התודה שחשתי כאשר נעניתי להזמנה ללמד באוניברסיטה." - ואני תוהה האם הכרת התודה היא על ההזמנה ללמד ולא על ההענות שלו לקבל את ההזמנה ללמד. משפט מוזר בעיני. האם כך רק בתרגום או גם במקור? מי יודע? דוגמה נוספת למשפט מוזר מצאתי למשל בעמוד 87, "אחר כך בירכו אותי כולם בזה אחר זה, כתריסר אנשים, כמעט כמו שורת מקבלי הפנים באירוע רשמי. כאילו עשיתי משהו מיוחד במינו שלא היה לי מושג מהו." - המשפט האחרון סתום בעיני.
כמה משפטים אחרים של הדובר דווקא הפתיעו אותו בעת הקריאה כי הם כאילו אותתו לי, הקורא, והכווינו אותי לפרש באופן מסויים את ההתרחשויות. כמה דוגמאות:
- בעמוד 109: "ונדמה לי שאין על כך מחלוקת - שהצמתים בסיפור הזה, נקודות האחיזה, הם אותם רגעים שקשורים לפלאואר קנון"
- בעמוד 118: "רשמתי לפני שבאחד הימים עלי לגשת לכימאי ולברר אם זיעה עשויה מאותו חומר שממנו עשויות הדמעות."
- עמוד 138: "כשאני עובר עכשיו על דפי הזיכרונות האלה אני קולט שיצרתי הטעיה מסוימת. התקבל פה הרושם כי ביקשתי לתאר הרפתקה מינית חד-פעמית, וכי העניין המהותי שהיה תלוי ועומד ביני ובין פלאואר היה מה שניתן לכנותו איבוד בתולי המאוחרים. רמזתי שלא היה לי כל קשר עם נשים מאז שאיבדתי את אשתי. זה לא נכון."
בסופו של הרומן הקצר הזה נדמה לי שמעיסוק בהסטוריה (לכאורה, הרי האיש ברח לחיי האקדמיה כדי להתבטל ולא ממש כדי לעסוק בהסטוריה...) ומברבור על צרותיו שלו לסיקור צרותיהם של אחרים (מלחמה בעירק...).
לסיכום, הספר היה מתאים מאד לקריאה לפני השינה, לפחות בכל הקשור לזמן ולמאמץ שהייתי צריך ויכול להשקיע. אני לא מרגיש שקראתי פנינה ספרותית ולא הבנתי מה ה-טררם מהסופר החשוב. לי נדמה שהספר יכול היה לשמש חומר גלם מצויין לסרט (טוב, תלוי מי היה מביים...) או טוב מזה למחזה. עלה בדעתי אבי קושניר שהפליא בעיני במופעים שלו על איש המערות (היתה הצגה ואז עוד הצגת המשך, שכחתי את השמות) שגם הן היו שתיהן מאל"ף ועד ת"ו מונולוגים. כשקראתי בספר אז בעיני רוחי אבי קושניר גילם את גיבור הרומן. מעניין מה חושבים קוראים אחרים כשהם קוראים בספר הזה.
הפריע לי חוסר ההקפדה של העריכה הלשונית בכללי הכתיב חסר הניקוד, וראו למשל בציטוטים שלעיל. זה לצערי מאפיין כמעט את כל הוצאות הספרים. עוד הפריע לי הניקוד החלקי שפוזר פה ושם כנראה באקראי ובלי קשר להקלה בקריאה.
זה הכל. עוד רומן קריאה.
