קניתי במבצע מכירות המחסן של ידיעות ספרים ספרים רבים מאוד לאביב (באתי עם רשימה ושם הוא בחר ואישר מה קונים ומה לא קונים) וגם כמה ספרים לעצמי. בין הספרים שקניתי לעצמי היה ספרה של קורין מאייר, שלום לך עצלות. קראתי אותו אתמול כחטיף לפני השינה.כהרגלי, במקום לסכם מדברי אחרים או לצטט מהכתוב על הכריכה האחורית אתן קישורים כדי שתקראו את הדברים מפי כותביהם במקור. דעתי שלי, מייד אח"כ. על הספר:
הספר משעשע, וניכר שכתבה אותו צרפתייה, הסגנון מזכיר לי מאוד את הדוד היקר של אמי, דוד ניסים.
הנושא של הספר פשוט -- מדוע ארגונים הם דבר רע, מה מאפיין עובדים בארגונים וכיצד יכול הקורא להגיב ולהתאים את מעשיו בארגון שבו הוא עובד (רמז: בטלה בציפוי של impression management).
הקריאה משעשעת אם כי לעיתים טרחנית. האנלוגיות והקישורים לביטויים מהספרות ומההסטוריה מוסיפים חן.
המחברת אכן חושפת רעות חולות רבות בארגונים ומציירת ומתארת אותם מתוך בוז. חבל מאוד שההתעסקות והתיאורים אינם מלווים בסיפורים מנסיון אישי, אלא סטריליים מאוד. לא נראה לי שהמחברת הכירה עבודה בארגונים רבים מלבד זה שבו היתה מועסקת (חברת החשמל הצרפתית). עוד נראה לי שהאופי של הארגונים שהיא מתארת הוא אופי אופייני לארגונים שמקדמים (בפועל, הרי בעקרון כול מקדמים מצויינות וכו') בינוניות וסחבת. אולי אלה הם מאפיינים של ארגונים גדולים באופן כללי, אינני יודע. אני רק יודע שמי שעובד בסביבה שכזאת מוטב לו לשנות את סביבתו (או בהחלפת העבודה או מקום העבודה) או בהשפעה על סביבתו. לטענת המחברת אין טעם ליזום שינויים ולנסות בכלל לשנות כי זה לא יצלח. אני לא סבור שהיא צודקת, אם כי אני כן סבור שההתנגדות לשינויים תהיה רבה ועזה.
הספר קצרצר, חביב וזהו. לא מצאתי בו תובנות חדשות בכלל ובוודאי לא כאלה שהרעישו את עולמי או ש-"גילו לי את אמריקה".
