קראתי את ספרו של מלקולם גלדוול, ממבט ראשון, במשך כמה שעות ונהנתי מאד.
הספר קליל לקריאה, זורם ומעניין. היו לא מעט פרטי מידע מפתיעים ומסקנות מפתיעות.
הוצאה: עברית הוצאה לאור (כתר הוצאה לאור)
תרגום מאנגלית: יהב זוהר
200 עמודים
אין רשימת מקורות, אין הערות עריכה, אין רשימת קריאה נוספת.
הספר, כאמור, מעניין ובו מקרים אשר מראים מתי אינטואיציה ורושם ראשוני עוזרים ומתי מפריעים. עוד אפשר ללמוד בספר על כמה מהאופנים שבהם אנו מקבלים רושם ראשוני (למשל, די לנו בטון הדיבור ובנימת הקול של רופא, אפילו מבלי לדעת עליו דבר, מבלי להבין מילה ממה שהוא אומר, וללא כל הקשר, כדי לנבא לא רע אם הוא בהסתברות גבוהה יואשם ברשלנות רפואית!! מפתיע, לא?!). פרט לדוגמה על טון הדיבור יש כמובן גם דוגמאות על מראה, אסוציאציות בין צמדי מילים או הקשר ועוד ועוד.
המקרים מעניינים ומחכימים בפני עצמם בתור סיפורים ולא רק כדוגמאות.
ההסברים בדיעבד בחלק מהנושאים הם אלה שהפריעו לי. בעוד שמסקנות שמגובות בתוצאות ניסויים קבילות וסבירות בעיני יש גם פה ושם נסיונות להסברים בדיעבד ככה כיריות מהמותן שמוצגות כמסקנות מתבקשות מהניסויים וזה לא מוצא חן בעיני. הרי לא ברור כלל שההסבר בדיעבד לתוצאות (שלא באמצעות ניסויים מסודרים) יש בהם אמת או תוקף. אולי יש ואולי אין. מי שלא קורא בספקנות ובעירנות יכול בנקל לבלבל בין מסקנה מתוצאת ניסוי לבין העלאת השערה על סיבתיות כלשהי.
בפרק 4 ישנה הקבלה מעניינת בכל הקשור לקבלת החלטות תחת לחץ בין אנשי צבא לבין חסרנים בבורסה. מעניין מה היה אומר על זה נסים ניקולס טאלב...
הנה לקט קצרצר מתוך הדברים הזכורים לי ושזכרתי לסמן לי בספר בעת הקריאה:
בעמוד 28 למדתי שהסימן המובהק ביותר לצרות בנישואים הוא אם אחד מבני הזוג או שניהם מתייחסים לאחר בבוז.
בעמודים 30-33 למדתי שאפשר לנחש לא רע ובהסתברות גבוהה באופן מפתיע (אותי זה מפתיע בכל אופן) על המשמעת העצמית, על היציבות הנפשית ועל הפתיחות לחוויות חדשות של אנשים מתוך חיטוט ושיטוט בחדר השינה שלהם או במעונות שלהם. וזאת הרבה יותר מאשר לשאול את חבריהם הקרובים על כך.
בעמוד 35 מודגשת החשיבות של התייחסות הולמת של רופא לחולה לרבות במקרים של אבחון שתוצאותיו רעות. יש להקדיש למטופל זמן, להסביר מה קורה ולענות על שאלותיו ולהתייחס אליו כאל בן אדם (אני חושב שבכל מקרה רופאים חייבים לעשות זאת, קל וחומר במקרה של דיאגנוזה שהמסקנות ממנה עגומות לחולה). אלה שלא נוהגים כך הם לרוב אלה שמוגשים נגדם תביעות.
בעמוד 36: האופן הפשוט ביותר שבו משודר כבוד הוא בטון הדיבור, וטון הדיבור המזלזל ביותר שרופא יכול לאמץ לעצמו הוא טון דומיננטי.
בעמוד 56: יש לנו נטייה, בעייתית, לספר סיפורים. אנחנו ממהרים למצוא הסברים לדברים שאין לנו הסבר להם. זה מסתדר יפה מאד עם ההטפות של נסים ניקולס טאלב בספרו הברבור השחור. (בקרוב, אולי עוד היום, אכתוב גם על ספרו של טאלב).
בעמוד 63: אנחנו מקשרים בין זוגות של רעיונות שכבר מקושרים בתודעה שלנו, הרבה יותר מהר משאנחנו קושרים בין זוגות חדשים.
בעמוד 94: ההומור נוצר רק מתוך הציות המוחלט של המשתתפים לכלל הקובע שלא דוחים שום הצעה.
בעמוד 108: אנחנו רגילים להניח שככל שלמקבלי ההחלטות יש יותר מידע, כן ייטב. האמת היא שלא תמיד ולא בהכרח כך הוא! למומחים ( או לכאלה שנתפשים על ידינו כמומחים) אין יותר יכולת בהכרח לפתור כל בעייה בתחומם. יותר ידע לא תמיד עוזר לפתור בעיה, במקרים רבים יותר ידע רק מפריע. מצאתי את המוטיבים הללו: "מומחים לכאורה" ו-"יותר ידע == יותר רעש" מוסברים ומודגמים היטב בספרים של בורק (רעש ו-האם שימפנזים חושבים על פרישה) וטאלב (הברבור השחור ו-תעתועי האקראיות).
בעמוד 109: רופאים טועים בזיהוי התקפי לב כי הם לוקחים בחשבון יותר מידי מידע. וראו על זאת ועוד בספר מעניין מאד על הנושא של הטיות בקבלת החלטות וטעויות אצל רופאים, הגורמים להם ועוד ועוד בספר מצויין ומעניין מאד: רופאים איך הם חושבים מאת ג'רום גרופמן.
חבל מאד שאין רשימת מקורות מסודרת לספרות המדעית בפרט ולפרסומים בכלל שעליהם מבוסס הספר. גם רשימת קריאה להרחבת הידע בנושא לא היתה מזיקה והיתה מתקבלת בברכה על ידי. אבל, אין.
רשמתי לפני לנסות ולהשיג את FACS, מה שמכונה Facial Action Coding System וללמוד עוד על הנושא שנראה לי מרתק ביותר. אולי ע"י למידה מעמיקה על הבעות פנים ומשמעותן אוככל לשפר את האופן שבו אני מבין את הזולת.
ספר מעניין, קולח ומרתק (סיימתי לקרוא תוך פחות מארבע שעות). מומלץ.
הספר קליל לקריאה, זורם ומעניין. היו לא מעט פרטי מידע מפתיעים ומסקנות מפתיעות.
הוצאה: עברית הוצאה לאור (כתר הוצאה לאור)
תרגום מאנגלית: יהב זוהר
200 עמודים
אין רשימת מקורות, אין הערות עריכה, אין רשימת קריאה נוספת.
הספר, כאמור, מעניין ובו מקרים אשר מראים מתי אינטואיציה ורושם ראשוני עוזרים ומתי מפריעים. עוד אפשר ללמוד בספר על כמה מהאופנים שבהם אנו מקבלים רושם ראשוני (למשל, די לנו בטון הדיבור ובנימת הקול של רופא, אפילו מבלי לדעת עליו דבר, מבלי להבין מילה ממה שהוא אומר, וללא כל הקשר, כדי לנבא לא רע אם הוא בהסתברות גבוהה יואשם ברשלנות רפואית!! מפתיע, לא?!). פרט לדוגמה על טון הדיבור יש כמובן גם דוגמאות על מראה, אסוציאציות בין צמדי מילים או הקשר ועוד ועוד.
המקרים מעניינים ומחכימים בפני עצמם בתור סיפורים ולא רק כדוגמאות.
ההסברים בדיעבד בחלק מהנושאים הם אלה שהפריעו לי. בעוד שמסקנות שמגובות בתוצאות ניסויים קבילות וסבירות בעיני יש גם פה ושם נסיונות להסברים בדיעבד ככה כיריות מהמותן שמוצגות כמסקנות מתבקשות מהניסויים וזה לא מוצא חן בעיני. הרי לא ברור כלל שההסבר בדיעבד לתוצאות (שלא באמצעות ניסויים מסודרים) יש בהם אמת או תוקף. אולי יש ואולי אין. מי שלא קורא בספקנות ובעירנות יכול בנקל לבלבל בין מסקנה מתוצאת ניסוי לבין העלאת השערה על סיבתיות כלשהי.
בפרק 4 ישנה הקבלה מעניינת בכל הקשור לקבלת החלטות תחת לחץ בין אנשי צבא לבין חסרנים בבורסה. מעניין מה היה אומר על זה נסים ניקולס טאלב...
הנה לקט קצרצר מתוך הדברים הזכורים לי ושזכרתי לסמן לי בספר בעת הקריאה:
בעמוד 28 למדתי שהסימן המובהק ביותר לצרות בנישואים הוא אם אחד מבני הזוג או שניהם מתייחסים לאחר בבוז.
בעמודים 30-33 למדתי שאפשר לנחש לא רע ובהסתברות גבוהה באופן מפתיע (אותי זה מפתיע בכל אופן) על המשמעת העצמית, על היציבות הנפשית ועל הפתיחות לחוויות חדשות של אנשים מתוך חיטוט ושיטוט בחדר השינה שלהם או במעונות שלהם. וזאת הרבה יותר מאשר לשאול את חבריהם הקרובים על כך.
בעמוד 35 מודגשת החשיבות של התייחסות הולמת של רופא לחולה לרבות במקרים של אבחון שתוצאותיו רעות. יש להקדיש למטופל זמן, להסביר מה קורה ולענות על שאלותיו ולהתייחס אליו כאל בן אדם (אני חושב שבכל מקרה רופאים חייבים לעשות זאת, קל וחומר במקרה של דיאגנוזה שהמסקנות ממנה עגומות לחולה). אלה שלא נוהגים כך הם לרוב אלה שמוגשים נגדם תביעות.
בעמוד 36: האופן הפשוט ביותר שבו משודר כבוד הוא בטון הדיבור, וטון הדיבור המזלזל ביותר שרופא יכול לאמץ לעצמו הוא טון דומיננטי.
בעמוד 56: יש לנו נטייה, בעייתית, לספר סיפורים. אנחנו ממהרים למצוא הסברים לדברים שאין לנו הסבר להם. זה מסתדר יפה מאד עם ההטפות של נסים ניקולס טאלב בספרו הברבור השחור. (בקרוב, אולי עוד היום, אכתוב גם על ספרו של טאלב).
בעמוד 63: אנחנו מקשרים בין זוגות של רעיונות שכבר מקושרים בתודעה שלנו, הרבה יותר מהר משאנחנו קושרים בין זוגות חדשים.
בעמוד 94: ההומור נוצר רק מתוך הציות המוחלט של המשתתפים לכלל הקובע שלא דוחים שום הצעה.
בעמוד 108: אנחנו רגילים להניח שככל שלמקבלי ההחלטות יש יותר מידע, כן ייטב. האמת היא שלא תמיד ולא בהכרח כך הוא! למומחים ( או לכאלה שנתפשים על ידינו כמומחים) אין יותר יכולת בהכרח לפתור כל בעייה בתחומם. יותר ידע לא תמיד עוזר לפתור בעיה, במקרים רבים יותר ידע רק מפריע. מצאתי את המוטיבים הללו: "מומחים לכאורה" ו-"יותר ידע == יותר רעש" מוסברים ומודגמים היטב בספרים של בורק (רעש ו-האם שימפנזים חושבים על פרישה) וטאלב (הברבור השחור ו-תעתועי האקראיות).
בעמוד 109: רופאים טועים בזיהוי התקפי לב כי הם לוקחים בחשבון יותר מידי מידע. וראו על זאת ועוד בספר מעניין מאד על הנושא של הטיות בקבלת החלטות וטעויות אצל רופאים, הגורמים להם ועוד ועוד בספר מצויין ומעניין מאד: רופאים איך הם חושבים מאת ג'רום גרופמן.
חבל מאד שאין רשימת מקורות מסודרת לספרות המדעית בפרט ולפרסומים בכלל שעליהם מבוסס הספר. גם רשימת קריאה להרחבת הידע בנושא לא היתה מזיקה והיתה מתקבלת בברכה על ידי. אבל, אין.
רשמתי לפני לנסות ולהשיג את FACS, מה שמכונה Facial Action Coding System וללמוד עוד על הנושא שנראה לי מרתק ביותר. אולי ע"י למידה מעמיקה על הבעות פנים ומשמעותן אוככל לשפר את האופן שבו אני מבין את הזולת.
ספר מעניין, קולח ומרתק (סיימתי לקרוא תוך פחות מארבע שעות). מומלץ.
No comments:
Post a Comment