קראתי בשקיקה את ספרו האחרון של נסים ניקולס טאלב שראה אור בעברית, הברבור השחור. המתנתי בציפייה לספר הזה לאחר שקראתי בהנאה את תעתועי האקראיות.
הספר יצא בהוצאת דביר.
475 עמודים.
תרגום מאנגלית: אורי שגיא.
במקור הספר נקרא The Black Swan וראה אור ב-2007.
על ספריו של טאלב קראתי בספרים של יעקב בורק, האם שימפנזים חושבים על פרישה? ו-רעש. כמובן שאחרי שקראתי את ספרו הקודם של טאלב, כבר קראתי על אודותיו באינטרנט וממאמריו בעתונות המודפסת והאלקטרונית.
אמנם יש בספר הזה מסרים מאד דומים לזה שבספרו הקודם, אבל הסיפורים והמעשיות מעניינים ומשעשעים והרעיונות המרכזיים לדעתי מתקרבים יותר ויותר לכדי זיכוך. לי יש את הרושם שטאלב מנסה בספר הזה להגיע ליותר מהתבטאות על המסרים שלו והוא גולש לא מעט לפילוסופיה. כדאי להקדים ולומר שלדעתי, אם צריכים לבחור בין קריאת הספר הקודם (תעתועי האקראיות) או הספר הזה (הברבור השחור) אני ממליץ יותר על הספר הזה. הרעיונות ממוקדים יותר כאן. (באופן אישי נהנתי לקרוא את שניהם והרגשתי את ההתפתחות של הרעיונות מהספר הקודם לספר הזה, אבל אולי לא כל קורא יעריך ויאהב את זה ואולי הרוב שקראו אחד מהם יתאכזב לגלות כמה רב המשותף בין השניים).
הספר הזה כמו הקודם כתוב בנימה מאד אישית, לא פורמלית, ביקורתית מאד, ואפילו חצופה וזה מאד משעשע ומרענן בספר עיון. טאלב "נכנס" בלא מעט דמויות מפורסמות ומוערכות לרבות זוכי פרס נובל בכלכלה למיניהם, פילוסופים ידועים וגם לא מעט מדענים ומומחים ("לכאורה", כדבריו). אני לא רוצה לקלקל את ההנאה שבקריאה אז אשתדל שלא להזכיר שמות. יחד עם זה יש לו גם כמה גיבורים שהוא מעריך (מעטים בהרבה מאלה שהוא בז להם...) ובראשם מנדלברוט (וגם פופר לא הרחק בעקבותיו).
הטקסט כולו רצוף התייחסויות לאישים בולטים במדע ובפילוסופיה, בפוליטיקה ובשוקי ההון וכן לתוצאות שונות של מחקרים.
הנה כמה דברים שזכרתי לסמן לי תוך כדי הקריאה ושזכורים לי במיוחד:
בעמוד 22 טוען טאלב בטענה נחרצת על אנשים: "איננו לומדים באופן ספונטני שאיננו לומדים שאיננו לומדים. הבעייה נעוצה במבנה המוח שלנו: איננו לומדים כללים וחוקים, אלא רק עובדות, ואך ורק עובדות. נדמה שאיננו טובים בהבנת חוקי-על (כמו החוק האומר שיש לנו נטייה לא ללמוד חוקים). אנו בזים למופשט; אנו בזים לו בלהט."
בעמוד 25 טוען טענה נוספת על אנשים: "כולם יודעים שאנו זקוקים למניעה יותר מאשר לטיפול, אבל מעטים מתגמלים פעולות מניעה."
בעמוד 26 יש תמצות של אחד טענות המרכזיות שטוען טאלב בספר(הטענה חוזרת על עצמה שוב ושוב בגלגולים שונים ובדוגמאות שונות לכל אורך הספר): "לעתים קרובות הנורמלי הוא חסר חשיבות. כמעט כל דבר בחיי החברה נוצר כתוצאה מקפיצות וזעזועים נדירים אך משמעותיים; בה בעת כמעט כל דבר שחוקרים בחיי החברה מתמקד ב''נורמלי'', במיוחד בשיטות פענוח של עקומת פעמון (התפלגות נורמלית) שאינן מגלות כמעט כלום. למה? כי עקומת הפעמון מתעלמת מסטיות גדולות, לא יכולה להתמודד איתן, אולם נוסכת בנו ביטחון כי אילפנו את אי-הוודאות. הכינוי של שיטות אלה בספר הוא... תרמית אינטלקטואלית גדולה."
בעמודים 26-29 יש הגדרה מעניינת של מקצועות סקלביליים לעומת כאלה שאינם סקלביליים ועל עניינים סקלביליים וכאלה שאינם כל זאת תוך כדי דיון מרתק. אני חושב שיש מקום לחשב על קווי דמיון משותפים בין מקצועות סקלביליים ושאינם סקלביליים לבין מקצועות שניתנים למיקור חוץ וכאלה שאינם ניתנים למיקור חוץ. אני מתאר לעצמי שמי שקורא את ההצעה שלי לקווי דמיון בין הנושאים הללו וודאי לא מבין למה אני מתכוון. אני מקווה שאמצא זמן להרחיב בנושא ולפרט את הרעיונות שלי בנושא בהודעה אחרת ביומן הרשת שלי, אולי כשאגיע לכתוב את ההתרשמות (המאד חיובית!!) שלי מספרו האחרון של תומס פרידמן, חם, שטוח וצפוף.
טאלב מדבר על בעיית האינדוקציה, על בעיה שמיוחסת לפילוסוף יום ועל מה שהוא מכנה בעיית תרנגול ההודו (כולם מופעים או כינויים שונים של אותה תופעה או בעייה): מה שהיה ומה שנראה מעיד על הבאות. זה משהו שטאלב טוען שמאפיין מאד מחשבה של אנשים והוא יוצא מגדרו בספר הזה כדי לנסות ולהפנות תשומת לב שזה שגוי ושזה בעייתי ומסביר ומדגים עוד ועוד מדוע והיכן.
בעמוד 137 מתייחס טאלב לאי לינאריות. הוא טוען שהיחסים הלא לינאריים רווחים בחיים ואילו היחסים הלינאריים הם אלה שיוצאי הדופן באמת. הוא מלין על כך שאנחנו מתמקדים ביחסים לינאריים בכתות ובספרי הלימוד רק משום שקל יותר להבין אותם והוא מרמז לכך שזה גורם לאנשים לטעות ולחשוב שזה משום שהם נפוצים מאד. זה מזכיר לי דיון שניסיתי להתחיל בקומונה של מתמטיקה יסודית בתפוז בנושא תרגילים של השלמת סדרה.
בעמוד 140 טאלב מלמד את הקוראים על אושר הדוניסטי. הוא מסביר שבעבור אנשים באופן פרדוקסלי גרוע יותר להרוויח עשרה מיליוני דולרים ואז להפסיד תשעה מתוכם, מאשר לא להרוויח דבר! אמנם בסופו של דבר במקרה הראשון נשארים עם מיליון (לעומת כלום), אבל ייתכן שאנשים היו חשים טוב יותר לו היו מקבלים אפס מאופס. טענה מעניינת.
בעמוד 190 יש עצה או מסר, שאני מזדהה אתו במידה רבה ואסביר לאחר הציטוט: "אני מציע... לכבות את מסך הטלוויזיה, להמעיט בזמן המושקע בקריאת עיתונים, להתעלם מבלוגים. אמנו את יכולות המחשבה שלכם לשלוט בהחלטותיכם; סלקו את המערכת היוריסטית או האמפירית אל מחוץ להחלטות החשובות. אמנו את עצמכם לזהות את ההבדל בין הסנסציוני לאמפירי... מעל לכל, למדו להמנע מתיעול, כלומר ראייה צרה של העולם." ועכשיו הפן האישי שלי: אני מנסה מאד להתייעל בניהול הזמן שלי ולמצוא אפנים חדשים לעשות יותר בפחות זמן ולהתמקד במה שחשוב לי (צריך גם לדעת לזהות מה חשוב ולא רק להתבלבל עם מה שדחוף וגם להקפיד שדברים לא יהפכו להיות דחופים כי דחוף למצער דוחק את רגלי החשוב פעמים רבות...). אז מצאתי שצפייה בטלוויזיה מבזבזת לי את הזמן. לפתע התפנו לו שעות רבות בכל שבוע. אני גם לא קורא עיתונים כלל, מתעלם מפרסומות ועושה מאמצים ניכרים למצוא כוחות כדי להפסיק ולכעוס ולהתעצבן (לא תאמינו כמה זמן מתבזבז לכם בגלל כעס ורוגז, לרבות ההשלכות השליליות שבעקבות דברים שעושים או שאומרים בשעה של רוגז ושל כעס).
בעמוד 287 למדתי על אפקט מתי ועל הסוציולוג רוברט קינג מרטון. הרעיון הכללי הוא שנקודת התחלה טובה מגדילה באופן משמעותי את הסיכויים להמשיך ולהצליח ולהצליח מאד בשעה שנקודת התחלה נחותה מגדילה מאד את הסיכויים לשקוע יותר ובמאד. מעניין היה לקרוא בעמוד 289 על ההשפעה ההדדית החזקה של ביקורות ספרותיות בביקורות ספרותיות אחרות. התופעה מזכירה את עדריות האנליסטים הפיננסיים.
בעמוד 366 ישנה טבלה שמסכמת יפה רעיונות רבים בספר וכותרתה שתי דרכים לגשת לאקראיות:
ההספר שופע פנינים של עקיצות ומהווה בית משחטה לפרות קדושות, למרב השעשוע.
רשימת ההערות בסוף הספר מרשימה ומאד מחכימה ורשימת הקריאה וההפניות מועילה ביותר ומשמשת לי בסיס יציאה טוב להרחבת האופקים שלי בנושאים שעליהם דובר. הערות השוליים גם היו מאירות עיניים ומשעשעות.
נהנתי מאד מהקריאה בספר ולמדתי דברים רבים. הרגשתי שהזמן שהשקעתי בקריאתו היה מנוצל היטב ונהנתי להרהר במה שלמדתי ולחפש לי דוגמאות משלי כדי לחזק או כדי להפריך טענות שונות ומשונות שהועלו בספר.
אני ממליץ מאד על הספר. אגב, ביקורת מועילה מתוך רבות ומעניינות שקראתי על הספר באתר אמזון היתה מוצלחת במיוחד, לטעמי והנה קישור אליה.
הספר יצא בהוצאת דביר.
475 עמודים.
תרגום מאנגלית: אורי שגיא.
במקור הספר נקרא The Black Swan וראה אור ב-2007.
על ספריו של טאלב קראתי בספרים של יעקב בורק, האם שימפנזים חושבים על פרישה? ו-רעש. כמובן שאחרי שקראתי את ספרו הקודם של טאלב, כבר קראתי על אודותיו באינטרנט וממאמריו בעתונות המודפסת והאלקטרונית.
אמנם יש בספר הזה מסרים מאד דומים לזה שבספרו הקודם, אבל הסיפורים והמעשיות מעניינים ומשעשעים והרעיונות המרכזיים לדעתי מתקרבים יותר ויותר לכדי זיכוך. לי יש את הרושם שטאלב מנסה בספר הזה להגיע ליותר מהתבטאות על המסרים שלו והוא גולש לא מעט לפילוסופיה. כדאי להקדים ולומר שלדעתי, אם צריכים לבחור בין קריאת הספר הקודם (תעתועי האקראיות) או הספר הזה (הברבור השחור) אני ממליץ יותר על הספר הזה. הרעיונות ממוקדים יותר כאן. (באופן אישי נהנתי לקרוא את שניהם והרגשתי את ההתפתחות של הרעיונות מהספר הקודם לספר הזה, אבל אולי לא כל קורא יעריך ויאהב את זה ואולי הרוב שקראו אחד מהם יתאכזב לגלות כמה רב המשותף בין השניים).
הספר הזה כמו הקודם כתוב בנימה מאד אישית, לא פורמלית, ביקורתית מאד, ואפילו חצופה וזה מאד משעשע ומרענן בספר עיון. טאלב "נכנס" בלא מעט דמויות מפורסמות ומוערכות לרבות זוכי פרס נובל בכלכלה למיניהם, פילוסופים ידועים וגם לא מעט מדענים ומומחים ("לכאורה", כדבריו). אני לא רוצה לקלקל את ההנאה שבקריאה אז אשתדל שלא להזכיר שמות. יחד עם זה יש לו גם כמה גיבורים שהוא מעריך (מעטים בהרבה מאלה שהוא בז להם...) ובראשם מנדלברוט (וגם פופר לא הרחק בעקבותיו).
הטקסט כולו רצוף התייחסויות לאישים בולטים במדע ובפילוסופיה, בפוליטיקה ובשוקי ההון וכן לתוצאות שונות של מחקרים.
הנה כמה דברים שזכרתי לסמן לי תוך כדי הקריאה ושזכורים לי במיוחד:
בעמוד 22 טוען טאלב בטענה נחרצת על אנשים: "איננו לומדים באופן ספונטני שאיננו לומדים שאיננו לומדים. הבעייה נעוצה במבנה המוח שלנו: איננו לומדים כללים וחוקים, אלא רק עובדות, ואך ורק עובדות. נדמה שאיננו טובים בהבנת חוקי-על (כמו החוק האומר שיש לנו נטייה לא ללמוד חוקים). אנו בזים למופשט; אנו בזים לו בלהט."
בעמוד 25 טוען טענה נוספת על אנשים: "כולם יודעים שאנו זקוקים למניעה יותר מאשר לטיפול, אבל מעטים מתגמלים פעולות מניעה."
בעמוד 26 יש תמצות של אחד טענות המרכזיות שטוען טאלב בספר(הטענה חוזרת על עצמה שוב ושוב בגלגולים שונים ובדוגמאות שונות לכל אורך הספר): "לעתים קרובות הנורמלי הוא חסר חשיבות. כמעט כל דבר בחיי החברה נוצר כתוצאה מקפיצות וזעזועים נדירים אך משמעותיים; בה בעת כמעט כל דבר שחוקרים בחיי החברה מתמקד ב''נורמלי'', במיוחד בשיטות פענוח של עקומת פעמון (התפלגות נורמלית) שאינן מגלות כמעט כלום. למה? כי עקומת הפעמון מתעלמת מסטיות גדולות, לא יכולה להתמודד איתן, אולם נוסכת בנו ביטחון כי אילפנו את אי-הוודאות. הכינוי של שיטות אלה בספר הוא... תרמית אינטלקטואלית גדולה."
בעמודים 26-29 יש הגדרה מעניינת של מקצועות סקלביליים לעומת כאלה שאינם סקלביליים ועל עניינים סקלביליים וכאלה שאינם כל זאת תוך כדי דיון מרתק. אני חושב שיש מקום לחשב על קווי דמיון משותפים בין מקצועות סקלביליים ושאינם סקלביליים לבין מקצועות שניתנים למיקור חוץ וכאלה שאינם ניתנים למיקור חוץ. אני מתאר לעצמי שמי שקורא את ההצעה שלי לקווי דמיון בין הנושאים הללו וודאי לא מבין למה אני מתכוון. אני מקווה שאמצא זמן להרחיב בנושא ולפרט את הרעיונות שלי בנושא בהודעה אחרת ביומן הרשת שלי, אולי כשאגיע לכתוב את ההתרשמות (המאד חיובית!!) שלי מספרו האחרון של תומס פרידמן, חם, שטוח וצפוף.
טאלב מדבר על בעיית האינדוקציה, על בעיה שמיוחסת לפילוסוף יום ועל מה שהוא מכנה בעיית תרנגול ההודו (כולם מופעים או כינויים שונים של אותה תופעה או בעייה): מה שהיה ומה שנראה מעיד על הבאות. זה משהו שטאלב טוען שמאפיין מאד מחשבה של אנשים והוא יוצא מגדרו בספר הזה כדי לנסות ולהפנות תשומת לב שזה שגוי ושזה בעייתי ומסביר ומדגים עוד ועוד מדוע והיכן.
בעמוד 137 מתייחס טאלב לאי לינאריות. הוא טוען שהיחסים הלא לינאריים רווחים בחיים ואילו היחסים הלינאריים הם אלה שיוצאי הדופן באמת. הוא מלין על כך שאנחנו מתמקדים ביחסים לינאריים בכתות ובספרי הלימוד רק משום שקל יותר להבין אותם והוא מרמז לכך שזה גורם לאנשים לטעות ולחשוב שזה משום שהם נפוצים מאד. זה מזכיר לי דיון שניסיתי להתחיל בקומונה של מתמטיקה יסודית בתפוז בנושא תרגילים של השלמת סדרה.
בעמוד 140 טאלב מלמד את הקוראים על אושר הדוניסטי. הוא מסביר שבעבור אנשים באופן פרדוקסלי גרוע יותר להרוויח עשרה מיליוני דולרים ואז להפסיד תשעה מתוכם, מאשר לא להרוויח דבר! אמנם בסופו של דבר במקרה הראשון נשארים עם מיליון (לעומת כלום), אבל ייתכן שאנשים היו חשים טוב יותר לו היו מקבלים אפס מאופס. טענה מעניינת.
בעמוד 190 יש עצה או מסר, שאני מזדהה אתו במידה רבה ואסביר לאחר הציטוט: "אני מציע... לכבות את מסך הטלוויזיה, להמעיט בזמן המושקע בקריאת עיתונים, להתעלם מבלוגים. אמנו את יכולות המחשבה שלכם לשלוט בהחלטותיכם; סלקו את המערכת היוריסטית או האמפירית אל מחוץ להחלטות החשובות. אמנו את עצמכם לזהות את ההבדל בין הסנסציוני לאמפירי... מעל לכל, למדו להמנע מתיעול, כלומר ראייה צרה של העולם." ועכשיו הפן האישי שלי: אני מנסה מאד להתייעל בניהול הזמן שלי ולמצוא אפנים חדשים לעשות יותר בפחות זמן ולהתמקד במה שחשוב לי (צריך גם לדעת לזהות מה חשוב ולא רק להתבלבל עם מה שדחוף וגם להקפיד שדברים לא יהפכו להיות דחופים כי דחוף למצער דוחק את רגלי החשוב פעמים רבות...). אז מצאתי שצפייה בטלוויזיה מבזבזת לי את הזמן. לפתע התפנו לו שעות רבות בכל שבוע. אני גם לא קורא עיתונים כלל, מתעלם מפרסומות ועושה מאמצים ניכרים למצוא כוחות כדי להפסיק ולכעוס ולהתעצבן (לא תאמינו כמה זמן מתבזבז לכם בגלל כעס ורוגז, לרבות ההשלכות השליליות שבעקבות דברים שעושים או שאומרים בשעה של רוגז ושל כעס).
בעמוד 287 למדתי על אפקט מתי ועל הסוציולוג רוברט קינג מרטון. הרעיון הכללי הוא שנקודת התחלה טובה מגדילה באופן משמעותי את הסיכויים להמשיך ולהצליח ולהצליח מאד בשעה שנקודת התחלה נחותה מגדילה מאד את הסיכויים לשקוע יותר ובמאד. מעניין היה לקרוא בעמוד 289 על ההשפעה ההדדית החזקה של ביקורות ספרותיות בביקורות ספרותיות אחרות. התופעה מזכירה את עדריות האנליסטים הפיננסיים.
בעמוד 366 ישנה טבלה שמסכמת יפה רעיונות רבים בספר וכותרתה שתי דרכים לגשת לאקראיות:
| הגישה האפלטונית | אמפריציזם ספקני והאסכולה הלא אפלטונית |
| מתמקדת במה שנמצא בתוך המעטפת האפלטונית | מתעניינת במה ששוכן מחוץ למעטפת האפלטונית |
| "אתה כל הזמן מבקר את המודלים הללו. המודלים הללו הם כל מה שיש לנו". | מכבדת אנשים שיש להם אומץ לומר "אני לא יודע" |
| ד"ר ג'ון | טוני השמן |
| חושבת שתנודות רגילות הן מקור עיקרי לאקראיות, בצירוף קפיצות כבדרך אגב | חושבת שברבורים שחורים הם מקור עיקרי לאקראיות |
| מהמקרו למיקרו | מהמיקרו למקרו |
| אנשיה לובשים חליפות כהות, חולצות לבנות; מדברים בנימה משעממת | אנשיה לרוב אינם לובשים חליפות (למעט בלוויות) |
| טועה במדוייק | מעדיפה לדייק באופן רחב |
| כל דבר צריך להתאים לאיזה מודל סוציו-אקונומי גדול וכללי ול-"הקפדה המתמטית של התיאוריה הכלכלית"; מזעיפה פנים לעומת ה-"דסקריפטיבי" | מעט תיאוריות ככל האפשר, מתייחסת להעלאת תיאוריות כאל מחלה שיש להיאבק בה |
| כל המתקן בנוי על ההנחות שאפשר לחשב הסתברויות | לא מאמינה שאפשר לחשב הסתברויות בקלות |
| דוגמה: מכניקת לפלס, ראיית העולם והכלכלה כשעון | דוגמה: סקסטוס אמפיריקוס ואסכולת הרפואה האמפירית מבוססת הראיות והממעטת בתיאוריות |
| מסתמכת על מאמרים מדעיים, עוברת מספרים למעשה | מפתחת אינטואיציה מהמעשה, עוברת מתצפיות לספרים |
| בהשראת הפיזיקה, מסתמכת על מתמטיקה מופשטת | ללא השראה ממדע כלשהו, משתמשת במתמטיקה מלוכלכת ובשיטות חישוב |
| רעיונות המבוססים על אמונות, על מה שאנשיה חושבים שהם יודעים | רעיונות מבוססים על ספקנות, על הספרים שלא נקראו בספרייה |
| מניחה כנקודת התחלה את ממוצעיסטן | מניחה כנקודת התחלה את קיצוניסטן |
| מדע גרוע | אומנות מתוחכמת |
| מבקשת לדייק באופן מושלם במודל צר, בהנחות מדוייקות | מבקשת לדייק באופן כללי בטווח רחב של תוצאות |
ההספר שופע פנינים של עקיצות ומהווה בית משחטה לפרות קדושות, למרב השעשוע.
רשימת ההערות בסוף הספר מרשימה ומאד מחכימה ורשימת הקריאה וההפניות מועילה ביותר ומשמשת לי בסיס יציאה טוב להרחבת האופקים שלי בנושאים שעליהם דובר. הערות השוליים גם היו מאירות עיניים ומשעשעות.
נהנתי מאד מהקריאה בספר ולמדתי דברים רבים. הרגשתי שהזמן שהשקעתי בקריאתו היה מנוצל היטב ונהנתי להרהר במה שלמדתי ולחפש לי דוגמאות משלי כדי לחזק או כדי להפריך טענות שונות ומשונות שהועלו בספר.
אני ממליץ מאד על הספר. אגב, ביקורת מועילה מתוך רבות ומעניינות שקראתי על הספר באתר אמזון היתה מוצלחת במיוחד, לטעמי והנה קישור אליה.
+1, I like it very much as well.
ReplyDeleteאני חייב להודות שממש התאכזבתי.
ReplyDeleteהרעיון המרכזי של הספר מעניין, אך ניתן לתמצתו בשלושה עמודים. תחת זה, מעדיף המחבר לחזור על רעיון זה שוב ושוב עד שיוצאת הנשמה. יתר העמודים עמוסים באיזכורים שיטחיים ועילגים של רעיונות מעניינים אך בסיסיים בפילוסופיה, פסיכולוגיה ומדע פופולרי. רעיונות אלו אכן שווים קריאה, אם כי לדעתי עדיף ללמוד אותם באמצעים אחרים - ע"ע הזמנה לפיסולופיה של יובל שטיניץ.
בנוסף הספר גדוש בהשתלחויות רדודות, שלא לומר ילדותיות באישים רבים, שחלקם לפחות, כך נדמה לי, תרמו את שלהם לידע האנושי באשר הוא.
לסיכום, מנקודת מבט קלינית, להערכתי הסופר סובל מהפרעת אישיות נרקסיסטית בשילוב עם שימוש מוגזם בהגנות נמוכות, דוגמת פיצול (לראייה הטבלא המגוחכת שמחבר הפוסט הוסיף לכתבה זו)