הזדמנות אחרונה לראות מאת דגלס אדמס ומארק קרווארדיין

בציפייה רבה חיכיתי לקרוא בספרו של דאגלס אדאמס (עם מארק קרווארדיין ), הזדמנות אחרונה לראות. וכשקראתי, התאכזבתי מעט. הספר אכן משעשע ומחכים ומלמד, אבל ההומור צפוי (לטעמי) והחומר הנלמד ידוע כבר (לי הוא כבר היה ידוע) ואפילו, וזה כבר מצער מאד ולא בגלל הכותבים, לא עדכני, כי מצבם של חלק לא מבוטל מבעלי החיים המדוברים הורע מאד, וחלקם כבר נכחדו ככל הידוע לי (לדוגמה, דולפיין הבאיג'י). מסקרן

מדובר בתרגום של ירון בן עמי ל-Last Chance to See.

אינני שותף לאהבה חובקת העולם של רבים לסגנון כתיבתו ולהומור של אדמס. לא אהבתי לקרוא את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (לא את התרגום לעברית ולא את המקור באנגלית. וקראתי את שניהם פעמיים!! ולא נהנתי...). גם הפעם ההומור שלו לא שבה אותי ובמהלך הקריאה הרגשתי כאילו אני קורא להגים ולהגים ואין ממש סיפור. ואכן חושבני שהיה ראוי יותר שהטקסט ילווה תכנית טלוויזיה או ישמש בתסכיתי רדיו (וכשחיפשתי על אודות הספר גיליתי שהספר מבוסס על סדרת תסכיתי רדיו!!) מוויקיפדיה למדתי רבות על אודות הרקע לספר.

והנה כתבה בוואינט על הספר.

והנה מה שכתבתי בפורום הקוראים הראשונים של ידיעות ספרים:

מה הסיבה לספר הזה דווקא עכשיו?

ShlomoYona

הספר נכתב ב-1990, ומבוסס על מסעות מכמה שנים קודם לכן. הוא לא מעודכן כל כך (המצער הוא שחיות רבות כבר נכחדו ומצבן של האחרות הורע מאד) ואפילו בהוצאה הספר ראה אור לפני מספר שנים. מדוע הוא "עובר החייאה" עכשיו?

אכן הספר משעשע ומצחיק (מה שקורה במפגשים עם האנשים מעלה גיחוך הרבה יותר מההתבדחויות בכל הקשור למסעות עצמן ולחיות שבהן הוא פוגש, לדעתי). אני דווקא אינני נמנה על שוחרי אדמס. אפילו את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (שאותו קראתי פעמיים באנגלית ועוד פעמיים בעברית) לא מצאתי מצחיק ומשמעותי (נונסנס היא אכן הגדרה ראויה לסוגה).

ספר משעשע גם (אבל לא מצחיק כלל) וחשוב הרבה יותר, לדעתי, הוא "חם שטוח וצפוף" של תומס פרידמן, שמסביר איך הגלובליזציה והמודרניזציה חברו להן יחד להרס שיטתי ובלתי נמנע של כדור הארץ והוא גם מסביר יפה את הכלכלה ואת הפוליטיקה של התהליכים הללו. מה שיפה בספרו של פרידמן הוא שיש גם חזון והצעה לפתרון וגם נסיון להציע כיצד להביא אותו מהכח אל הפועל. ועוד יתרון שלו הוא שהספר של פרידמן עדכני.



שלמה יונה

חם שטוח וצפוף

והנה עוד משהו שכתבתי בפורום של הקוראים הראשונים:

מעניין הוא שלאחרונה יש

ShlomoYona

סדרות טבע רבות מאד שמציגות בעלי חיים באמצעות זאולוגים וזאולוגיות יפי גוף, משעשעים, שנונים והרפתקניים למדיי. צפיתי בכמה כאלה בערוצים של אנימל פלנט ושל הנשיונל גאוגרפיק.

כשקראתי את הספר של דגלס חשבתי במיוחד על הסגנון של גף קוריין מאנימל פלנט.

משיחות עם מכרים ועם ידידים על הספר גיליתי כי אני מיעוט קטן וזניח של כאלה שאינם מעריכים את כתביו של דגלס אדמס. אפילו למדתי כי בארה"ב ישנם מורים לשפה שנותנים משימות לתלמידיהם לקרוא את הספר הזה. כנראה כדי שיקראו משהו שנחשב בעיניי הנוער עדכני ומשעשע (נו... אדמס...) ויחד עם זאת כתוב באנגלית יפה (יחסית) ומסופר על נושאים חשובים (חיות נכחדות, מקומות בעולם וגם לא מעט אנתרופולוגיה משעשעת וסטראוטיפית למדיי, לטעמי).


שלמה יונה

JEFF CORWIN

המציאות בסין כפי שמתאר המחבר שונה למדיי מהמציאות בסין כיום. תומס פרידמן כותב על כך רבות באמצעות חוויותיו שלו וההבדלים שמצא בין ביקוריו במהלך השנים בסין.

ולקראת סיום, קצת שפה, עריכה ותרגום בספר:

• בעמוד 10 כותב המתרגם "קופאים" ומייד הערת עריכה בסוגריים מרובעים "פרימאטים" ואילו בעמוד 15 כותב המתרגם קקפו ומייד הערת עריכה "תוכיליל". לא הבנתי את חוסר העקביות. מדוע שלא לבחור תמיד את המונח העברי ולציין בהערת עריכה את המונח הלועזי או להיפך? מה הסיבה לעשות פעם כך ופעם אחרת לעשות אחרת?
• בעמוד 148 כתוב "סאון" ונדמה לי שהכוונה היתה לכתוב "שאון" וזאת טעות כתיב.
  

לסיכום,הספר בסדר, ואני סבור שכמעט כולם יאהבו אותו מאד ושדווקא אני הוא יוצא הדופן שלא נהנתי מהסגנון. נו טוב.

לא אהבתי, אבל בכל זאת מומלץ. (אני ממליץ בכל זאת הרבה יותר על הספר של פרידמן).