ריחמתי על הדמויות בספר. ריחמתי על סיגל, שהכל מושלם לכאורה. ריחמתי על בנה שרצה להיות עץ והיא תמרנה את כל המערכת שהוא יהיה הסנאי. הוא הראה לה מזה זה אח"כ... היא כעסה... ריחמתי על נעמה והיה מעניין ויפה לראות שהמחבר העז לקחת את הפחד ואת החרדה של נעמה למקום של נקמה מרושעת של סילוק האיום, מר אלקלעי, ראובן, אביו של איתמר, לאשפוז פסיכיאטרי בכפייה. ריחמתי על אביגדור. ריחמתי גם על אלקלעי.
המחבר הביא דמויות שרבים מאיתנו, בוודאי שאני, אשתי והחברה שלנו, בני גילנו, מכירים כל אחד מהסביבה שלו:
הכלבה מהעבודה, הפחדנית המסוכנת, השכן המעצבן שכל הזמן מרעישים לו והוא עויין לדיירים שלא הולכים לפי דרכו ולפי ערכיו, היחסים אמא-בת, הזקנה והמוות, הדינמיקה של ילדים ועבודה וגן/שמרטפית... ועוד ועוד -- זה דיבר אליי.
לא הבנתי את הקטע של הכריכה... באמת שלא הבנתי.
בכתיבה שלו המחבר מביא סגנון כזה של חזרות קצרות על חלקי משפט או חלקי רעיון, לי זה הזכיר גמגום בסגנון נ-נח-נחמן מאומן... :-)
אהבתי גם את הסיפור של אביגדור (הסיפור שכתב, שיצא כמו משל או כמו סיפור לילדים במקום הרומן הגדול שהתאווה לכתוב עם פיטוריו), שגם חתם את הספר.
אהבתי את הקטע של הבניין שנעמה חוזרת לגור בו יש בו עדיין את המשפחה של האב של מי שהוא הבוס שלה בעבודה וחבר ילדות, איתמר. ברגע שאומרים לי "הבניין" או "השכונה" זה מוסיף לי להקשר מטען רגשי וזכרונות ומשמעויות רבות, וזה עבד עליי יפה בספר הזה.
נהנתי מהרמיזה (או אולי זה רק בעיניי כך) שהמשרד הוא מגרש המשחקים שבא להחליף את זה שהיה בבניין של נעמה ושל איתמר, אלא שנעמה כבר לא שחקנית מרכזית ומשתתפת אלא סיגל הדומיננטית ונותנת את הטון למורת רוחה של נעמה. נעמה ואיתמר הכירו בבניין עוד כשהיו ילדים. נעמה הולכת לעבודה "בתחפושת של העבודה" כמו שהסבירה לרן השכן. גם סיגל מתחפשת בעבודה, והיא אינה בדיוק אותה הדמות בבית כי שם היא משחקת בתפקיד אחר. אולי אני צריך לפתח עוד את הרעיון הזה של חצר משחקים או של מקום עבודה כחצר משחקים.
נהנתי מהספר. גמעתי אותו במהירות. הוא פשוט, הוא קליל והוא מעורר מחשבה. הוא לא סגור, ולא שלם אבל עורר אצלי הרבה מאוד מחשבות וגם זכרונות. נגע בי. יפה. אהבתי.
No comments:
Post a Comment