בית ספר שבו ההנהלה עצמאית הוא "טוב יותר".
מסתכל על מערכות חינוך בכל העולם. יש לו תובנה שבהן יש שכבות ניהול רבות וגופים ותתי גופים רבים -- מערכות כאלה מתקשות להתאים עצמן לשינויים מבחוץ.
החברה שלנו לעומת זאת משתנה במהירות. הציפיות שלנו בחברה השתנו מאוד בשנים האחרונות.
יש לנו בחברה ציפייה להיות מעורבים בהחלטות בחיינו.
יש לנו ציפייה להיות עתה כל הזמן זמינים.
בעבר לימדו להשיג מידע ולייצר ניחושים תבוניים -- היום יש עודף והצפת מידע -- צורך חשוב להבין כיצד לסנן.
המידה שבה מערכת החינוך אינה מסוגלת להתאים את עצמה לחברה ולציפיות של החברה היא מידה רבה. הדבר החידי שהשתנה בכתות מימים עברו זה סוג וצבע הלוח (מגיר ולוח ירוק ללוח פלסטיק ומצבעים מחיקים).
בארבעים שנה במדינת ישראל לא השתנה דבר. השינויים שנעשו לא נשארו לאורך זמן.
טוען שלא ניתן לשנות את המערכת הנוכחית. אין לו כוונה לתקן אותה מבפנים.
משום שמבנה המערכת הוא זה שאינו מתאים אז אין לו כעס על מנהלים ועל מורים -- להם אין יכולת לפעול במערכת פרט למעטים שיכולים לעשות כרצונם בכתתם. זה לא משפיע מחוץ לכתות של אותם המורים.
מה מציע?
כלכלת שוק.
שכל אחד יוכל לקנות איזה חינוך שהוא רוצה.
דרישות: גיוון, רגולציה ושיתוף ידע.
טענה: אין שיתוף ידע אצל מורים. אין בניית ידע בחינוך. מחקר בחינוך הוא בעייתי... -- בעייה קשורה: קשר בין מי שחוקר למי שנמצא בשטח -- יש תהום בין האקדמיה לבין השטח.
הוא אינו רוצה לפטור את הממשלה מאחריותה לרעיונות החינוך שלו -- הוא רוצה שהממשלה תממן ותפקח. אין רוצה ליצור מצב שבו רק למי שיש ממון יכול לרכוש חינוך כרצונו. לא מעוניין שהמדינה תספק שרות כי המדינה אינה טובה בכך מטבע סוג הארגון.
אמיר מציע התארגנות מבוזרת בחינוך בתמיכה, פיקוח ומימון המדינה. מסתכל על זה כמו סטארטאפ לכמה עשרות שנים.
במשרד החינוך "לא יטרחו לירוק עליו..." לו יבוא לשם עם רעיונותיו. ש"ס דווקא הצליחו בגישה של מימון ופיקוח מדינה לחינוך הפרטי שלהם.
מציע להקים בתי ספר פרטיים. מציין שהממשלה נלחמת מלחמת חורמה בתופעה אף על פי שאין זה אסור בישראל להקים בית ספר פרטי.
מי שמעוניין להקים בית ספר נתקל בבעיות משפטיות מול הממשלה, מול רשויות מקומיות, בעיות ארגוניות של מציאת מורים, שימור מורים, איך להתארגן לאורך הזמן, בעיות פדגוגיות, בעיות פיננסיות -- בעיות רבות אלה ואחרות מתנקזות לקושי רגשי בגלל המלחמה בחזיתות רבות לצד הצורך גם להתפרנס.
הוא מציע סיוע למי שמעוניין להקים בית ספר באופן עצמאי.
הכוונה שבתוך מספר שנים תהיה כמות גדולה מספיק של בתי ספר כאלה כך שיווצר הצורך שהממשלה תקח אחריות על הנושא.
* אין ליזמים (אמיר נוטע ושותפו) סדר יום פדגוגי
* אין רצון ללכת לכיוון פדגוגי מסויים -- יעזרו למי שמעוניין להגשים את החזון הפדגוגי שלו.
במה שונים בתי ספר שתומכים בהם?
הסגל שמגיע לשם הוא סגל שמאמין בצדקת הדרך. זה משנה את האווירה של מה שקורה שם. זאת אמונה בצדקת הדרך.
נוצרת קהילה של אנשים סביב הקמה והפעלה שכזאת. זה ממלא רצון של אנשים לחיות בקהילה ובשיתוף.
בד"כ הורים שרוצים בי"ס טוב לילדיהם מקימים בי"ס ובהתחלה לפחות משמשים בסגל בית הספר.
טוען שמורים במערכת החינוך הם למעשה פקידים של משרד החינוך ואין להם מרחב לתמרון.
"קודם כל צריך כסף לשנתיים של מאבק משפטי" -- זה מה שהיזמים מספרים למי שבאים אליהם לייעוץ. מסתבר שמאבקים משפטיים הם חלק בלתי נפרד מהקמת בתי ספר.
אופרטיבית: מה מציעים היזמים:
מציעים יועצים שמנוסים בהקמת בתי ספר
מכירים את הגורמים שיש להיות איתם בקשר
איך לדבר עם רשויות
איך לדבר עם משרד החינוך
איך למלא טפסים
איך להגיע לאיזון תקציבי
בתגובה לטענות על לכידות חברתית שתפגע הוא טוען שהלכידות החברתית כבר נפגעה ואין במערכת הקיימת את החומר לשמר או לקדם לכידות חברתית.
נדמה לי שמה שהיזמים מנסים לקדם הוא הבשלה לעקרונות שעליהם מדבר ניר ארגוב -- לא מתוך הדברות עם המוסדות אלא דווקא מתוך צמיחה מלמטה מהעם -- מקהילות שתתארגנה עד להבאת המצב להכרח לקבוע מדיניות כזאת.
הנה שני נושאים שהיה עליהם דגש בשיחה של אמיר נוטע שמופיעים במאמרו של ניר ארגוב -- מצאו את ההבדלים (הציטוט הוא ממאמרו של ניר ארגוב):
א. קביעת מטרות לחינוך במדינת ישראל
מטרות על של מערכת חינוך כלשהי הן הענקת כלי חשיבה, ידע ושפה הכוללת הבעה בכתב ובעל פה, שיאפשרו לבוגרים להתמודד עם אתגרי המאה ה-21. אליהן יש לצרף הקנית בסיס תרבותי ואזרחי ראוי לשילוב בוגר מערכת החינוך בחברה ובכלכלה הישראלית.
לשם כך יש למנות ועדה בה ישבו מחנכים, אנשי אקדמיה והוראה, נבחרי ציבור, משפט, כלכלה וחברה. רצוי להגדיר מטרות על מצומצמות ולאחר מכן יש לפרוט אותן למטרות ספציפיות ואופרטיביות. גורמי הקצה, שהן רשויות מקומיות, מנהלי בתי הספר והורי התלמידים יהיו רשאים להוסיף עליהן כרצונם ובתנאי שלא יסתרו או יפגעו במימוש מטרות העל.
ב. קביעת תוכנית ליבה מחייבת את כל מגזרי החברה
בבסיס התוכנית כולה עומד העיקרון, שיש ללמד את כל ילדי מדינת ישראל מיומנויות יסוד ותכני לימוד בסיסיים בעזרתם יוכל בוגר התיכון הישראלי לממש את ייעודו בתחום האקדמי והמקצועי בהתאם לכישוריו ונטיות ליבו. "תכנית הליבה החינוכית"מבקשת להעניק לבני ה- 18 מיומנויות למידה, חשיבה מדעית ועיונית, שפות ותרבות, בעזרתם יוכל לבחור את המשך דרכו והתמחותו הלימודית והמקצועית. תוכנית ליבה מינימאלית, תענה לדרישות כל המגזרים ללא יוצא מן הכלל. אנשי מקצוע יבחנו כמה שעות לימוד בשנה צריך להקדיש לכל תחום ומיומנות יסוד ואותם יש לתקצב באופן דיפרנציאלי בהתאם לנתונים הסוציו-אקונומיים. הממשלה והכנסת חייבות להעביר בכנסת חוק ברוב דרוש כדי שיהווה חוק יסוד. העברת "חוק לימודי הליבה"ויישומו, יצמצמו את הפערים החברתיים במדינה, שהיום הם הגבוהים בעולם המערבי ומהווים סכנה ממשית לחברה הישראלית כולה.
ג. לימודים מעבר ללימודי הליבה
מעבר לשעות הלימוד שיקבע משרד החינוך ללימודי הליבה בכל שכבה, יתקצב המשרד מספר מינימאלי של שעות העשרה אותן יקבלו התלמידים בכל שכבה. לימודים אלה יהוו כשליש מכלל שעות הלימוד ולא יפגעו בלימודי הליבה. באופן כזה אפשר יהיה להבחין בין בתי הספר לפי תוכן לימודי הבחירה והעשרה. אפיון בתי הספר ייקבע על ידי הרשות המקומית, הנהלת בית הספר והורי התלמידים. משרד החינוך יתקצב שעות אלה, ומנהל בית הספר וראש הרשות המקומית יצטרכו להיות אחראים אישית לקיום סל שעות הליבה וסל שעות ההעשרה. לחץ ההורים על הרשות המקומית מחד, ותקציב ראוי של משרד החינוך מאידך, יציבו את המנהלים והמורים בביקורת ציבורית אמיתית.
אולי זה זמן להזכיר את ספרה של עינת וילף,
בחזרה לאלף בית, שיש בסופו פרק של חזון או של ניבוי למערכת חינוך רצויה בהווה שהמחברת מקווה או מצפה שתתקיים בעתיד.
כנגד הטיעון של עלות חינוך כזה לעומת החינוך הרגיל כיום -- טוענים היזמים שהיום משלמים כבר את המחיר הזה ואפילו לא מודעים. החינם אינו חינם.
הדיון היה מעניין מאוד.
אופרטיבית לא ממש הבנתי איך הם עוזרים (אולי שרות ליווי מייעץ?)
No comments:
Post a Comment