החתול שאיננו שם מאת רון אהרוני

הפעם אני כותב על ספרו החדש של רון אהרוני, החתול שאיננו שם. אני נהנה לקרוא מאמרים וספרים שכתב רון אהרוני. אני גם נהנה מאוד ולמד רבות מעצותיו שהוא באדיבותו נותן לי כשאני פונה אליו להתייעץ בנושאים שקשורים במתמטיקה (לא כל מרצה מוצלח בטכניון מגלה אורך רוח, סבלנות וידענות כשסטודנטים לשעבר פונים אליו גם 10 שנים אחרי שלמדו אצלו...). כך שברגע שקראתי את העדכון מאתר טקסט על ספר חדש של רון אהרוני מיהרתי להשיגו. הפעם היה לי המזל למצוא עותק בספריית בית ברל ומיהרתי לשאול אותו (אני הקורא הראשון!! הידד!!). מנסיון הקריאה המהנה ברור לי שארכוש את הספר, כפי שרכשתי את ספריו האחריו של המחבר שראו אור בשנים האחרונות.

הספר הוא סוג של מבוא לפילוסופייה. יש בספראנקדוטות ופרטי טריוויה רבים על דמויות מעניינות מההסטורייה. המחבר שם לו למטרה בספר להסביר לקוראים מהי הפילוסופיה, כיצד מזהים בעייה פילוסופית וגולת הכותרת היא שלטענתו של המחבר בעיות פילוסופיות אינן אלא בעיות שמבוססות על הנחה שגוייה ומרגע שמזהים ומסלקים את הליקוי או שהבעייה עצמה נעלמת או שהיא הופכת לבעייה רגילה שאפשר בקלות לסווג אותה כבעייה בפסיכולוגייה, או בפיסיקה או במתמטיקה וכו' אך בהחלט היא חדלה להיות פילוסופית.

בתור קורא שבולע ספרים רבים בשבוע אני מתוודה שספרים על פילוסופיה מידי פעם מתגלגלים לרשימות הקריאה שלי וגם למדף הספרים שלי ומה שמשותף להם היא תחושה קשה שאינני ממש מבין על מה מדברים, מדוע זה מעניין והרצון שיש לי לשוב ולקרוא טקסטים על פילוסופייה אחרי כל קריאה שכזאת פוחת באופן משמעותי. הקריאה בספר הזה היתה שונה בהרבה. הרגשתי שלשם שינוי אני מבין את המוסבר. ייתכן שהסיבה היא חזרות אינסופיות על העקרונות ומעין הדרכה או הסבר ספיראלי. למעשה הספיראליות כאן ממש הגיעה לרמה כזאת שהיא הפכה להיות מעין לימוד-שינון עם וריאציות.

אני למד רבות מהספר (מה שכנראה אומר שלבושתי, כמה שקראתי על פילוסופייה כנראה שהבנתי מעט מאוד -- או שאולי כל הקריאה המטרימה שהיתה לי היא היא זאת שסייעה לי להפיק את המרגליות שבספר הזה... אינני יודע!) ומרגיש שאני קצת מבין יותר על התחום ועל הבעיות שבו ועל משמעותן. 

חשתי הקהלה כשלמדתי שאינני לבד כשחשבתי לעצמי פעמים רבות שאינני מבין על מה המהומה כשקראתי על בעיות "גדולות" או על בעיות "משמעותיות" בפילוסופייה. טרנספורמציית הניתוק (הנסיון להפריד בין מי שחוקר לבין מי שנחקר) שמציע המחבר היא כנראה משהו שאני עושה לעיתים מבלי אפילו להיות מודע לכך כאשר אני מרגיש שאני מתבלבל ושוקע ברקורסיה. זאת אסטרטגייה שיפה ונוחה לפתרון בעיות "סבוכות" באלגוריתמיקה ובבעיות חישוביות במערכות מבוזרות ומקבילות -- סוג של בעיות שיוצא לי לפגוש דיי הרבה בעבודתי -- טרנספורמצייה כזאת של "הפרדת רשויות" במקרים רבים מאוד מפשטת את המסובך ומעלימה קשיים רבים ולו רק משום שמתגלה כי המעגליות או הרקורסייה שמסבכת את הכול היא כשל תכנוני או תיאורי ומרגע שזה מסולק הבעייה הופכת טריוויאלית או שלובשת צורה של בעייה "רגילה" שלמי שמנוסה אין קושי רב להתאימה למחלקה מתאימה ולמצוא לה את הבעייה הגנרית שיש לה כמה וכמה "פתרונות ידועים ומוצלחים".

אני חושב שהספר הזה ראוי לקריאות נוספות. אתן למידע "להתיישב" כמה שבועות ואז אקרא שוב. אני סבור שאגיע לתובנות נוספות.

מצאתי מאמר מלפני כשנתיים על הנושא מאת רון אהרוני באי-מנגו. 

לסיכום, הספר מחכים ומעניין ומלמד מאוד וגם מובן וברור מאוד. לפחות כך בשבילי. נהנתי ואני ממליץ מאוד.