חיי שלמה מימון כתוב בידי עצמו

קראתי (פעמיים וברצף) את הספר המעניין והמסקרן חיי שלמה מימון כתוב בידי עצמו. הנה כמה דברים שכתבתי על הספר בפורום הקוראים הראשונים של הוצאת ידיעות ספרים:

חיי שלמה מיימון -- הורסן!!

שלמה יונה

אהבתי מאוד את הספר. קראתי אותו פעמיים (וחלקים ממנו קראתי מספר פעמים). לאחר הפעם הראשונה (שבה מרוב עניין וחוסר רצון להתעכב) שכחתי לסמן כמנהגי רעיונות ומחשבות, משפטים ומילים, קראתי שוב והפעם בנחת סימנתי לי ביד רחבה.
המראה הראשון של הספר בכריכתו הנאה. באמת מושך מאוד.
הסופרלטיבים שעל גבי הכריכה האחורית והכתוב בכריכה הפנימית סקרנו אותי אך גם גרמו לי לרתיעה.
כשהתחלתי לקרוא, נסחפתי!
מה משך אותי כל כך בספר?
חשתי הזדהות רבה עם הסיפור האישי של אדם שרוצה ללמוד, להשתפר, להחכים ולהשכיל.
הופתעתי לטובה מהכנות ומהפתיחות שלו כשסיפר את קורותיו ושיתף במה שהיה על ליבו.
הביקורת שלו על הדת היהודית ועל עבודת הדת של היהודים מתאימה יפה למה שחושבים רבים כיום (כנראה אלה שחושבים כך הם חילוניים בעיקר, כי יש בנימוקים ובטיעונים כאלה, במיוחד כשהם באים מרב מוסמך וממי שלמד היטב ובקיא בארון הספרים היהודי והעמיק והבין, יש בהם משהו שנותן אישור והסכמה לאורך החיים החילוני ולניתוק ולזרות שיש מי שחשים כלפי חלק מהמסורות ומהמנהגים ומההלכות. האישור וההסכמה שהרגשתי בעצמי, נראה לי שיש בהם הרבה שיסחוף חילונים רבים. אינני יודע מה דעתם של דתיים ושל חרדים על האיש ועל סיפור חייו ועל פועלו.
הפתיחות באופן הסיפור חדשנית למדיי ובהחלט הייתי יכול בקלות לחשוב שזה סיפור שנכתב בימינו על אדם בתקופה אחרת. מדהים שהכל נכתב כבר לפני מאות שנים.
לא הבנתי את הקיצורים של שמות אנשים ושל שמות מקומות באמצעות אות ראשונה ונקודה. ראשית, קיצור כזה עם נקודה אינה דרכה של העברית. בעברית מקצרים עם גרש ולא עם נקודה. היה לי קשה לעקוב לפעמים אחרי שמות האנשים והמקומות כשאלה הוחלפו באות ונקודה. לא הבנתי מה סגנון כתיבה כזה של שמות בא לשרת ובמה זה מועיל.
דבר נוסף שאותו לא הבנתי היה השמטת שמות אנשים בשלוש נקודות. האם זה משום שאבד השם בתרגום או מהמקור? האם זה מפאת כבוד האיש או אולי מטעמי פרטיות וסודיות?
יש לי עוד הרבה לכתוב על הספר הטוב הזה. אכתוב עוד בהמשך.
שלמה יונה

מצאתי גם סיכום יפה ומעניין של מירית גולדמאכר:

שלמה מימון (ספויילר)

mirit.goldmacher

כ"כ הרבה ניתו ללמוד ממסמך היסטורי מרתק זה.
דרך סיפור תולדות חייו של שלמה מימון, נפתח צוהר לעולם הרבנות, החסידות, ההשכלה והחיים בכלל של יהודים באירופה: בפולין, בגרמניה, בהולנד וכדו´.

אחד הנושאים שהיו מבחינתי הכי בולטים, זה שנאת היהודים: מימון מדבר בספרו על זרע הפורענות ושורשי האנטישמיות, שבאה אז לידי ביטוי בשנאת היהדות והיהודים.
הוא מתאר איך בבפולין יש חירות הדת ושנאת הדת במקביל ובמידה שווה. מצד אחד, ניתן ליהודים חופש פולחן מלא, כולל בתי-דין והלכה מחייבת לכשעצמה, אך בד בבד "השם ´יהודי´ תועבה הוא"...
הוא מספר כי היה צורך ביהודים בפולין לשם "סיפוק צרכי עצמה כלכלית, חברתית" (הדוגמה הבולטת בספר הוא אביו, שמתפקד ככוחר אדמות. שתקופה הקדומה יותר, אסור היה לנוצרים להלוות בריבית לאחיהם והיהודים קבלו על עצמם תפקיד זה, שרק העצים והגדיל את השנאה כלפיהם) ולכן היהודים במדינה קבלו את הזכויות הדתיות שלהם. אך במקביל התפתחה שנאה שהביאה לרדיפות היהודים ולעלילות דם.
גם אביו מתואר כמי שנפל קורבן לעלילת דם , שרק בנס הצליח לצאת ממנה. גם מסיפור החובש היהודי, שהנסיך ר. הנוצרי רם-המעלה קרא לו אליו עם כליו, ומבלי לדעת דבר וחצי דבר ברפואה, ביצע בו ניתוח וגרם לפציעתו באורח קשה. הסיפור בו הוא הטיל את מימיו ברוב שכרות בכנסיה, וכשהוכיחו אותו הכמרים על העבירה, גזר על היהודים לשלם קנס "קורבן כיפורים"...
כולנו יודעים שאותה שנאה עצומה ליהודים וליהדות התגלגלה לכדי אנשטימיות, ולפי המסופר - לא בכדי שיהדות פולין, שהיתה למן ימי הביניים ועד השואה הקהילה הגדולה ומהקהילות החשובות שבקהילות עם ישראל בתפוצות ,הצטמצה ביותר מזמן השואה. במלחמת העולם השנייה ניצלו הגרמנים את הרגשות האנטישמיים של האוכלוסייה. רבים הסגירו את שכניהם היהודים, ויש שעשו לעצמם מחייה כ"ציידי יהודים". באזורים המזרחיים של פולין הייתה האנטישמיות חזקה במיוחד ומיותר לציין כי אחוז היהודים שנספו היה גבוה ביותר.

שלמה מימון מעביר בקורת חריפה על הפולנים. הוא מתאר אותם כמי שרובם "מתהדרים בתואר שמחולל במעשים, שולטים בנכסים שאינם יודעים לנהל וחיים בבערות ובפריצות". ולאורך כל הספר הוא מתאר אותם כנבערים וכעצלנים, "ומאחר שהיהודים, עם כל החסרונות שבהם הנם כמעט האנשים המוכשרים היחידים שבארץ זו, ראתה האומה הפולנית הכרח לה, לשם סיפוק צרכי עצמה, לתת להם כל מיני חרויות עד כמה שיתאפשר, אלא שמצד אחר הביאה בערותה ועצלותה הרוחנית בהכרח לידי שנאת-דם ורדיפות".

אך גם מהמוסד הרבני בפולין הוא לא חוסך שבטו.הוא אומר עליהם שהם גאוותנים, תאווי-מדנים ובעלי מידות רעות אחרות. כבר בתחילת הספר הוא אומר כי היהודים בפולין נחלקו לשלוש קבוצות: "עמי-ארץ עובדים, תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ובני-אדם המקדישים עצמם לתורה ואינם עוסקים בשום משלח-יד ופרנסתם מוטלת על מעמד העובדים" (נשמע מוכר, לא ??).
אך עם זאת, הוא מדגיש כי הגרעין של היהודים הפולנים הוא טוב ביסודו: ישנם מעשי צדקה, עשייה לטובת העני, בתי-חולים ובתי-קברות בהם מטפלים זקני הקהילה, ישנו כיבוד הורים וקדושת הנישואין (הלכות נידה) וכן מנהגים מכובדים בתקופת הרווקות.

לאורך כל הספר נגלה לעיניי הקורא אדם שכלתן, שלכל נושא בחיים הוא ניגש בצורה חקרנית-מדענית משהו. לכן הוא עובר מזרם אחד ביהדות למשנהו, עד שמגיע למעמד העלוב של להיות נקבר מחוץ לגדר...הרי בתקופה ההיא או שהיית יהודי-דתי, או שלא נחשבת ליהודי כלל...
דרך מעברי חייו השונים אנו מתוודעים לזרמים הבולטים דאז של היהדות:
*המוסד הרבני: שהרי למד בחדר, והיה אצל מלמדים. התפלפל בסוגיות גמרא וב"מורה נבוכים" לרמב"ם ואף היה לרב. זנח את המוסד בשל בקורת חריפה, כמותאר לעי"ל.
*עולם החסידות והקבלה, על תתי-זרמיו: ניסה להשתייך לקבוצה (שהיתה בזמנו מסוגרת) זו ואף ניסה מזלו בקבלה מעשית... לבסוף, הגדיר מימון את הקבלה כשילוב של פסיכולוגיה, פיזיקה, תורת המוסר ופוליטיקה שנרמזו ע"י סמלים ואותיות במשלים ואלגוריות ליחידי סגולה, אך במהלך הזמן נשתכחה המשמעות המקורית והאותיות נחשבו לעצם העניין גופא.
הוא מספר סיפורים "פיקנטיים" של חסידים וחצר חסידות, מהם ניתן ללמוד על עולמם המסוגר.
כיוון שהיה אדם מאוד שכלתן, המגיה הלבנה או הסמלית לא היתה מקובלת עליו.
*אפילו את ישו והנצרות הוא הגדיר כנסיון רפורמציה מתוך היהדות. הוא טען כי ישו התקומם נגד שלטון האריסטוקרטיה של הזרם השליט באותה התקופה.
כשניסה להתנצר, ניהל שיחה עם הפסטור, שבעקבותיה עמד על שיטת הדת והמוסר שלו : "התכלית מקדשת את האמצעים...". הוא בוחן את טיב המעשה ואח"כ את טיבו ביחס למטרה ןמכאן שהמעשה הופך לאמצעי. הוא אומר לפסטור "...דתי אינה מצווה אותי להאמין בדבר...אלא לחשוב את האמת ולעשות את הטוב...".
*המקום היחיד, אם כן, שהוא מוצא בו עצמו, הוא בעולם אתאיסטי-משהו,של מחקר מעמיק באופן בלתי מסודר ובנושאים הנוגעים לליבו בלבד. הוא מוצא עצמו סמוך על שולחנם של גדולים כמנדלסון ואחרים, שאומרים לו כי עליו לנסות למצוא "משנה סדורה", בבלגאן השכלתני בו הוא שרוי, אך ללא הועיל.

יש מן החסר באינטילגנציה הרגשית של שלמה מימון, שלא עומדת ביחס ישר עם האינטלגנציה השכלית שלו. הוא מחנך עצמו מגיל צעיר לאוטודידטקיות באופן מעורר השתאות, גם לימינו אנו (כמו האופן בו הוא לומד שפות זרות, או מצליח לקורא ספרים בתחומים שמעולם לא עסק בהם, או בניית הכדור מתוך ספר שאביו החביא, או הפירושים לקאנט).
עם כל זה, הוא נוהג בילדותיות מסויימת ולא מצליח לשמור על פיו, ששווה מאוד לליבו וגורם לו להכנס ללא מעט תסבוכות. הוא מאוד חריף שכל ושנון, עדי כדי תמהיל הומוריסטי לאורך כל הספר (הוא מתאר את ההפרעה שלו למגיד הנשוי הטרי כ"התפשטות הגשמיות שלי באה לידי התנגשות עם הגשמיות של הנגיד"; הוא כותב לאישה שהתחילה איתו "...הריני אוהב את האמת, ובמקום שהדבר נוגע לאמת, אינני חושש לא לשד ולא לאמו זקנתו..." ועוד). לעניות דעתי, ההצהריות הפומביות שלו בתקופה ובמקום בו או שהיית יהודי-דתי או שלא היית יהודי כלל הובילו אותו להיקבר מחוץ לחומה.

לסיום, אני רוצה להעיר כי בעמוד 151 מוזכר ויכוח מנדלסון-לפאטר. היה זה אירוע שניתן להגדירו כמכונן בחיי מנדלסון. ואני מביאה פה ציטטה מויקיפדיה:
"יוהאן קספר לאוואטר (או לפאטר, Lavater) היה איש דת נוצרי מציריך שעסק גם בפילוסופיה וחקר את מדע הפיזיוגנומיה (הכרת תכונת האדם על פי קלסתר פניו). בביקוריו בברלין התרשם מאוד מדמותו של מנדלסון ומהגותו, ובהיותו נוצרי אדוק הגיע להחלטה שעליו להביא את מנדלסון אל הנצרות. ב-1769 תרגם לאוואטר לגרמנית את ספרו של הפילוסוף השווייצרי שארל בונה על הראיות לנכונות האמונה הנוצרית, ובראש התרגום פרסם מכתב הקדשה למנדלסון. במכתב קרא למנדלסון להפריך את ראיותיו של בונה, או להודות בנכונותן ולהמיר את דתו לנצרות. מנדלסון נקלע למצב בלתי-אפשרי, שכן לא היה חופשי להציג טיעונים כנגד הנצרות מפחד הצנזורה ודעת הקהל, ומצד שני הימנעות מתגובה הייתה מתפרשת ככניעה וכהודאה בטענות לאוואטר. ואולם מלבד המתח הפוליטי והפילוסופי, גרם מכתבו של לאוואטר למנדלסון עוגמת נפש רבה בהראותו כי על אף הכבוד וההערכה הרבים שזכה להם מנדלסון ועל אף תפיסות הנאורות והסובלנות של האינטלקטואלים הגרמנים עדיין היה מעמדו של אדם יהודי נחות מזה של הנוצרי, ועדיין היה נזקק להתגונן מפני ניסיונות להמרת דת. מנדלסון השיב ללאוואטר באיגרת פומבית שנקראה "איגרת אל האדון הדיאקונוס לאוואטר" ובה כתב כי הוא נשאר ביהדות משום שהוא משוכנע בצדקתה. הוא היה מוכן לקבל את תורותיו של ישו במה ששייך לחלק המוסרי שבהן, אולם כלל וכלל אין הוא מקבל את התפיסות הדתיות של הנצרות. הוא גם הדגיש, כי היהדות, בניגוד לנצרות, אינה עוסקת במיסיונריות ובכפייה על בני דתות אחרות, ולכן היא דת סבלנית ונאורה יותר. הוא הודה כי גם ביהדות יש דברים שלא לרוחו ובהם אמונות תפלות ומנהגי שטות, אבל אין בהם כדי לגרום לו לנטוש את דתו.

לאוואטר אמנם השתכנע מן הדברים והתנצל על שגרם למנדלסון עוגמת נפש, אולם הפולמוס המשיך להתנהל בין אנשי רוח בברלין. גם בין היהודים היו שלא רוו נחת מהסתייגויותיו של מנדלסון מן היהדות. מנדלסון עצמו חלה במחלת לב ונאלץ למעט במשך חודשים ארוכים בפעילות אינטלקטואלית. כתוצאה מפרשת לאוואטר החל להסב את תשומת לבו ותחומי עיסוקו מפילוסופיה כללית לעניינים יהודיים. הוא החל לפעול לשיפור מעמדם של היהודים ודחף להפצת השכלה וליציאה של היהודים מן הגטו התרבותי. פרסומו הרב ומעמדו הנכבד גם הפכו אותו לכתובת לקהילות יהודיות שביקשו שיתערב לטובתן אצל השלטונות הפרוסיים בעניינים שונים.".

ניתן לומר ולכתוב עוד רבות אודות שלמה מימון, הספר שכתב ודמויות משנה בחייו, שהיו לא פחות אם לא יותר מפורסמום ומשכילות ממנו. אך אסיים, לעת עתה, את המסה הלא-מתוכננת שיצאה תחת ידי...


המשך יום נהדר,
מירית.





יהדות פולין

משה מנסלדון ולאפטר

הנה כמה הערות שלי לפי עמודים בספר (מתוך רשימותיי שכתבתי במהלך הקריאה):

• בעמוד 20 מופיעה המילה סודנים שלא הייתה מוכרת לי.
• בעמוד 20 יש טעות כתיב לדעתי -- כתוב "... תחת לשקוד על השבחת האחוזה החרוכה בחריצות..." ויש לכתוב "האחוזה החכורה" ולא "האחוזה החרוכה". 
• עוד בעמוד 20, יש בעייה בחביר של המשפט: "מנהגם זה גרם לאדונים החוכרים הראשיים, שבני עמם היו מכנים אותם בשם עריצים." -- חסר המשך המשפט שיענה על השאלה: גרם לאדונים החוכרים הראשיים לעשות.... לעשות את מה?!
• מה פירוש (בעמוד 22) si mens non laeva fuisset? מדוע אין זה מתורגם לעברית? מדוע איך הערת עריכה או הערת המתרגם?
  
• בעמוד 23 כבר התחלתי לתהות מה קדם למה: האם הפוגרומים ביהודים באופן כללי קדמו למקרים שמתאר המחבר או שאולי מקרים כמו זה שמתאר המחבר יצרו זיקה בין יהודים (שלפי המחבר לא היו להם מלאכות רבות שיכלו לעסוק בהן) לבין אחזקה לקוייה ולבעיות שנובעות מתוך בעלות על נכסים שלא תוחזקו כהלכה ומשם המנהג הרווח להלקות את בעל הנכס שלא דאג לתקינותו (בנכסים כמו גשרים ודרכים שעוברי אורח היו עושים בהם שימוש). אני תוהה אם הקורבן לפורענויות כאלה היה בד"כ יהודי אולי משום שבד"כ יהודים היו הבעלים או החוכרים של נכסים כאלה... באמת אינני יודע. זה מסקרן אותי.
• בעמוד 35, מה פירוש  Ohe iam satis est!?
• בעמוד 41 מתואר איך רופא יהודי ש"אמנם לא למד את תורתו כהלכה באוניברסיטה ולא קיבל סמיכה... ואף-על-פי-כן היה רופא מעשי משובח ביותר וריפא חולים הרבה בהצלחה." הציע ש-"יהרגו כלב ויתחבו את הרגל המשותקת לתוך גופתו, ואם יחזרו על המעשה הזה פעמים אחדות, ודאי תבוא הקלה". ומעיד המחבר שאכן פציעת המעיכה החמורה שהיתה לו נרפאה ו-"מעט מעט חזרה לתיקונה". לא ברור לי איך הפעולה הזאת משפיעה בכלל על פצע מעיכה, פרט אולי לקושי לנוע כך כשהרגל תחובה בתוך גופת כלב ואולי המנוחה יותר מכול היא זאת שסייעה לריפוי? אני מתפלא שהשהייה בתקופה ההיא כשגופת כלב עוטפת חלק מהגוף למשך מספר שבועות לא גבתה מחיר בריאותי חמור אחר מהמחבר ומשאר בני הבית... -- מוזר מאוד לטעמי.
• בעמוד 51 (פרק ח') במשפט הראשון ישנן שתי מילים סתומות עבורי: "מצבו של אבי נאה היה מלבר, אלא שמלגו היה קשה ביותר." -- מה משמעות התואר מלבר? ומה משמעות שם העצם מלג במילה מלגו?
• בעמוד 58 הבחנתי שהכתיבה של המטבע אינה אחידה אפילו באותו עמוד ובאותו משפט. פעם כתוב טלר ופעם כתוב טולר. מה הסיבה לחוסר האחידות? האם כך במקור? האם כך בתרגום? באיזה תרגום? ומדוע אי אחידות בכתיבה זו לא תוקנה בעריכה של ההוצאה הנוכחית?
• בעמוד 69 אהבתי מאוד את היושר והאמינות וגם את אופן התיאור בקטע הבא: "היא עמדה אז בעצם פריחת נעוריה, ואף-על-פי שכבר נתתי לה גט, עלי לנהוג בה במידת הצדק ולהודות, שהיתה אז יפהפייה ממדרגה ראשונה (להוציא, אמנם, את כל מה שהטעם והאמנות מוסיפים מצדם להגדיל את היופי, לפי שדברים אלה לא נמצאו בה)."
• בעמוד 106 נראה לי שבמקום לכתוב רבנים כתוב רביים. האם אין פה שגיאה? האם כך אכן מקובל היה לכתוב את צורת הרבים של המילה רב?
• בעמוד 110 נפלה שגיאת כתיב ובקטע "... אפשר לחלק את רבותיהם שת כת זו לארבעה..." המילה שת שגוייה ובעצם צריכה להופיע כינוי השייכות של.
• בעמוד 117 כותב המחבר "בתור רב בתחלתי לדרוש דרוש מפולפל ומרומם את הנפש...". נדמה לי שהמילה המתאימה כאן אינה דרוש כי אם דרשה. האם פה ישנה שגיאה או שזאת הכתיבה המקובלת לתקופת התרגום המובא? ומדוע לא ניכרים סימני עריכה לשונית כלל בהוצאה המחודשת הזאת?
• מהו היישוב ה. המדובר? לא הצלחתי להבין. הוא מוזכר פעמים מספר ויחד עם זה אין ביאור או רמז שיכולתי להסתייע בו כדי לנחש אפילו במה מדובר.
  
• אני מתפלא מאוד על המחבר שלא כתב מהרהורי ליבו דבר על געגועים או על ההחמצה של ההזדמנויות לבלות עם ילדיו שהשאיר מאחור ועל ההזדמנויות לחנך ולהדריך את ילדיו. בכל מסעותיו הוא מרוכז בעיקר או בלבד בעצמו ובשאיפותיו ונראה שהילדים שלו הם מן דבר שעשה כי יש לעשותו ולא משהו שהוא ראה בו עתיד או משהו שיש להשקיע בו. או אולי אני טועה? כשהגיעה אשתו מפולין עם בנה, ניכר היה שהוא מתחבר לבן, אבל לא הבנתי איך הבן התחבר אליו בחזרה (בסה"כ לא הכירו כלל, לא?!) ומה חשב על שאר ילדיו? כמה ילדים בכלל היו לו? מה עלה בגורלם? 
• בעמוד 168 אהבתי את הקטע: "דתי אינה מצווה אותי להאמין בדבר, אלא לחשוב את האמת ולעשות את הטוב." האם ההדגשות במקור? האם בתרגום? אם כך, באיזה מהתרגומים? האם זה מעשה עריכה? ומדוע הודגשו? כך או כך -- האמירה יפה ואמיצה בעיניי.
  
• בעמוד 171 הצחיק אותו הזעזוע של הרב מתשובתו של המחבר כשהרב הצביע על שופר ושאלו מה טיבו של זה. המחבר ענה למרבה זעזועו של הרב "הרי זה קרן של תיש!". במיוחד הצחיק אותי הקטע כי כשביקרתי עם הילדים בפינת החיות שבגבעת חיים איחוד ושאלתי אותם מי יודע מה טיבו של שופר ענו לי השלושה במקהלה: "קרן של אייל". המחבר ענה בתשובתו בפשטות של ילדים. (שלא יובן אחרת, ילדיי יודעים מה תפקידו של השופר במסורת היהודית, אבל יחד עם זה הם לא שוכחים ממה הוא עשוי ושהוא לא קדוש ולא בטיח אלא רק קרן של בהמה). מסקרן אותי האם נכתב תייש כי כך אכן היה או שכך נקראו איילים בתקופת התרגום? שוב... עריכה טובה חסרה פה.
• בעמוד 176 והלאה מוזכרות "אגרות אוריה". הבנתי שמדובר בהשמצות בכתב אבל אינני מכיר את המונח "אגרות אוריה" ואת מקור ואת הפירוש למונח. מי יודע לבאר לי?
• בעמוד 178 נפלה שוב טעות כתיב: בפסקה השנייה צריך להיות "בקשתו" ולא "בקשתי" בקטע המסתיים ב-"... נאות לבקשתי ברצון רב."
• בעמודים 191 ו-192 מופיעה המילה הטעאה ונדמה לי שהכתיב היה צריך להיות הטעייה. האם טעות? האם כך בתרגום? היכן העריכה?
  

מצאתי לנכון לצטט קטע מעניין מאוד שבו המחבר מסביר כיצד תופסים היהודים את הלמדנים:

האומה היהודית, שלא להשגיח בשינויים ארעיים שחלו בה, הריהי אריסטוקרטיה מתמדת, אף-על-פי שלמראית-עין הריהי תיאוקרטיה. תופשי-התורה, שהם האצילים שבעם, הצליחו במשך מאות בשנים להיות כבודים וחשובים בעיני עמי-הארץ כמוסד המחוקק במידה מרובה כל כך, שיכלו לעשות עמם כל מה שלבם רוצה. חשיבות גדולה זו הריהי מס טבעי, שהחלש חייב להעלות למי שתקיף ממנו. כי מהיות העם היהודי מחולק לשני מעמדות בלתי-שווים כל כך, לעמי-הארץ וללמדנים, והמצב המדיני הרע, שחלקם לעולם הבא תלוי בהם, מן ההכרח היה להם למסור את ביאור כתבי הקודש, את קביעת הדינים, שיש להסיק מתוכם, ואת כללי ההנהגה במקרים מיוחדים, לידי כנסת הלמדנים, שפרנסתם מוטלה עליהם -- והלמדנים הללו משתדלים למלא את חסרונם בידיעת הלשון ובהבנת כתבי הקודש כפשוטם על ידי חריפותם, שכלם המחודד והפלפול שלהם. צריך ללמוד את התלמוד עם פירוש ה"תוספות" כדי להבין, עד לידי איזו מדרגה רמה הגיע השימוש, שהשתמשו בכישרונותיהם.

ולפיכך אינם מעריכים יצירות-רוח לפי מידת התכלית והתועלת שבהן, אלא לפי מידת הכשרונות (חריפות המחו) הדרושים לכך. מי שיודע את הלשון העברית, בקי בכתבי הקודש וכל הדינים של "שולחן ערוך" קבועים ושמורים בזכרונו, אינו חשוב בעיניהם ולא כלום. השחב הגדול ביותר, שהם נותנים לאדם כזה, הוא "חמור נושא ספרים". וכנגד זה הם מעריצים כמעט הערצת אלוהים את היודע להסיק בחריפותו דינים חדשים מתוך ההלכות הידועות, להמציא חילוקים דקים מן הדקים ולגלות סתירות נעלמות. וצריך להודות על האמת, שבשעה שאנחנו דנים על עניינים, שאין בהם משום תכלית חיצונית, נכונה היא דרך הערכה זו למדי.

מצאתי עבודה של ערן טוך על הנשים בחייו של שלמה מימון (הרוב מבוסס על הספר הזה בהוצאות קודמות, כמובן).


הספר הזה מומלץ מאוד. לא יאומן שנכתב על ידי אדם יהודי בתקופה שנכתב וכפי שנכתב.
הספר מאוד מסקרן ומאוד מעניין.