אין שניים דומים מאת ג'ודית ריץ' האריס

קראתי את ספרה של ג'ודית ריץ' האריס, אין שניים דומים.

ביקורת על הספר בפורום ספרים בתפוז ובאתר נוריתה.
עמיה ליבליך על הספר בהארץ.

מהכריכה האחורית:

מה גורם לבני אדם להיות שונים זה מזה באישיותם ובהתנהגותם? על כך מבקשת ג'ודית ריץ' האריס, מחברת רב המכר מיתוס גידול הילדים, בספרה השני. בהשראת שרלוק הולמס ובלשים ספרותיים אחרים, היא פותחת בחיפוש אחר החשוד: הגורם"מלבד הגנים" שבגינו תאומים זהים, שגדלו בבית אחד, שונים זה מזה לא פחות משני בני אדם זרים. אם תגלה אותו, תגלה מה גורם להבדל בין כל שני בני אדם.כמו כל בלש ראוי לשמו, האריס בודקת תחילה את כל החשודים המובנים מאליהם ומגלה שאינם אלא חשודי שווא. לאחר שהיא פוסלת אותם, היא ניגשת להציג את פתרונה שלה לתעלומה. על יסוד ממצאי הגנטיקה התנהגותית והפסיכולוגיה האבולוציונית והחברתית, ובמסגרת התיאוריה המודולרית של הנפש, היא מציגה תיאוריה החדשה ומקורית על התפתחות האישיות האינדיבידואלית. שלוש מערכות נפרדות, לדבריה, מעצבות את האישיות: מערכת היחסים, מערכת החִברות ומערכת המעמד. ומערכות אלה, ופעולות הגומלין ביניהן, הן המפתח לפתרון תעלומת התאומים הזהים.
לא צריך להסכים עם ריץ' האריס בכול כדי ליהנות מן הספר מטלטל המחשבה הזה, המאלץ את הקורא לחשוב מחדש על אמיתות מקובלות ולאמץ נקודות מבט חדשות. ריץ' האריס, שאת כתיבתה המשעשעת והשנונה ואת חשיבתה הרעננה מכיר הקורא הישראלי מספרהּ הראשון, מרחיבה בספר הזה את היריעה, ועל יסוד ניתוח נתונים קפדני ושפע של מחקרים מתחומים רבים ושונים מציעה מבט חדש ומפתיע על התפתחות האישיות האינדיבידואלית.

המחברת כותבת על מה שמאפיין את השוני שבין האנשים להבדיל מהדומה בין אנשים, שלטענתה הוא מה שבד"כ חוקרים ומדברים עליו. המחברת מספרת שהיא נדחתה על ידי הממסד האקדמי והיא בהחלט "נכנסת חזק" בשורה ארוכה של חוקרים ותוקפת את שיטות המחקר שלהם ואת המסקנות שלהם. היא כחוקרת עצמאית מתייחסת לעבודתה כאל עבודת בלשות והיא גם מתאמצת מאוד לשוות לספרה מסגרת כמו של סיפור בלשי (לא באופן מוצלח כל כך לטעמי). הטיעונים המקוריים שלה מעניינים ובפרט אלה שתוקפים מסקנות מעבודות מחקר מקובלות. הספר מנער ושופך אור על נושאים שנראה שנלעסו היטב והמחברת מראה שלמעשה ידוע מעט מאוד ושרבות מהמסקנות אינן מבוססות ובחלק מהמקרים אינן נכונות. היא מציעה תיאוריה משל עצמה.

השיטה החביבה על המחברת היא גנטיקה התנהגותית. גנטיקה התנהגותית הוא תחום מחקר שבו מנסים לזהות את הבסיס הגנטי להתנהגות. על מנת להבדיל גנטיקה מגורמים סביבתיים חוקרים אנשים בעלי גנים זהים שנמצאים בסביבות שונות, כמו למשל, תאומים זהים אשר גדלו בנפרד בסביבות שונות; אפשרות אחרת היא לחקור אנשים בעלי גנים שונים שגדלים בסביבות זהות, כמו למשל, אחים מאומצים (לא מאותם ההורים) שגדלים ביחד תחת אותה קורת גג ובאותם התנאים.

מסתבר שתאומים זהים אינם מציגים התנהגות דומה יותר כאשר הם גדלים יחדיו לעומת המקרים שבהם הם גדלים בנפרד ושאחים מאומצים באותו האופן אינם מתנהגים שונה יותר זה מזה כאשר הם גדלים תחת קורת גג אחת או בנפרד. המחברת טוענת שהאווירה בבית, סגנון ההורות, לכידות ביחסים בין ההורים ושאר משתנים סביבתיים הם בניגוד למקובל אינם המסבירים ביותר. היא טוענת שלמשתנים הללו אין בהכרח השפעה שונה בהתאם לגנים שמביאים עמם הילדים. אז, רגע, אם ההורים אינם משפיעים באופן מכריע בעיצוב התנהגות ילדיהם אזי מה כן? האם חוסר השפעה זאת מצדיק התנהגות הורית שאינה הולמת או שהיא פחות מסורה או שהיא פחות משקיעה כי זה "ממילא אינו משנה"?

המחברת טוענת שהחברה שבה חיים משפיעה הרבה יותר מאשר ההורים עצמם. לדוגמה הורים בעלי מבטא שמגדלים ילדים בסביבה נטולת מבטא לא יביאו את הילדים לדבר גם כן במבטא. חברת הילדים והתרבות של החברה שבה גדלים הן משפיעות בהרבה ובאופן ניכר לעומת ההשפעה של ההורים. למחברת יש נימוקים אבולוציונים כדי לתמוך בטענותיה.

מתוך הטיעונים האבולוציוניים שלה המחברת בונה תיאוריה של אישיות שמבוססת על שלוש מערכות שונות במוחותינו:

• מערכת חברתית שסופגת שפה, מנהגים ומיומנויות אשר מובילה אותנו להיות דומים יותר אלה לאלה.
• מערכת יחסים אשר מבחינה בין אנשים כך שנוכל להתמודד בכל מפגש עם אדם באופן הולם לפי ההקשר המתבקש.
• מערכת המעמד, או הסטטוס.

מערכת הסטטוס מנסה ליישב ולאזן ולכייל בין שתי המערכות האחרות כדי להתאים את היחיד לקבוצה שבה הוא פועל. מערכת היחסים משמשת להבנה כיצד להסתדר עם הזולת הבודד בכל מקרה ומקרה בעוד שהמערכת החברתית משמשת לקונפורמיות ברמת הקבוצה. חוט השני ברעיונותיה של המחברת הוא להסתכל כיצד אנשים שונים ולא כיצד הם דומים.

חלק ניכר מהספר עוסק בהצבעה על שיטות מחקר שאינן נאותות, תוך הסברת הבעייתיות והצגת השיטה הראויה ועל מסקנות שגויות ועל שימוש בשמועות תחת בדיקה -- כל אלה מעשי ידיהם של חוקרים מהוללים מהאקדמיה.

כאמור, רעיונותיהמעניינים, אלה שהצגתי ועוד אחרים שלא הצגתי. אולי מה שהיה לי הכי קשה בעת הקריאה בספר הוא סגנון הכתיבה האישי והנקמני של המחברת שלא פסחה על אף אבן והפכה כל אחת כדי לסגור חשבון עם יריב מהאקדמיה כזה או אחר... -- לטעמי זה מוריד מהספר ולא מוסיף לו.  הספר שווה קריאה ואת המאמץ (הניכר, לטעמי) בהבנת הרעיונות והדוגמאות ולמרות הארס שנוטף בין השורות מתוך יריבויותיה של המחברת עם המחקר הממוסד שאינו בדעתה.