שפת הגוף למורים

את הספר, שפת הגוף למורים, מאת שון נייל וכריס קסוול קניתי וקראתי מתוך מטרה להבין עד כמה נושא התקשורת שאינה מילולית נחקר ועד כמה הוא אכן מייצג ועובד בפועל בהקשר של מורה בכתה. כמו דברים רבים אחרים בחינוך נדמה לי שגם כאן רוב המסקנות מבוססות על סיפורים אנקדוטליים ולא על מחקרים מדעיים מסודרים.

מהכריכה האחורית:

כיצד אוכל להגביר את סמכותי בכיתה?כיצד אוכל לדעת כשתלמידי קוראים עלי תיגר? מיומנויות בלתי-מילוליות הינן בעלות ערך רב למורים בהעברת מסרים לתלמידיהם ובהבנת המסרים שהתלמידים מעבירים אליהם. כאן, חוקר מתחום החינוך ומורה בבית הספר מאחדים כוחות כדי להראות, במיוחד למורים צעירים, כיצד להשתמש בצורה יעילה במחוות, בתנוחות, בהבעות פנים ובטון הקול בכדי לכונן מערכת יחסים טובה עם הכיתה אותה הם מלמדים. כל פרק מלווה באיורים ברורים המתארים תלמידים ומורים במצבים כיתתיים נפוצים. אל האיורים הללו מתלווים תרגילים שמטרתם לשפר את יכולתו של המורה החדש להתבונן הן במה שתלמידיו עושים והן בהתנהגותו שלו. האיורים המלווים תרגילים אלה ניתנים לצילום והעתקה. בסוף הספר מוצעים פתרונות לבעיות העולות. הפרק האחרון, המופנה לאנשי מקצוע מתחום ההוראה האחראיים להתפתחותם המקצועית של עמיתיהם, מספק הצעות לקורסים בני חצי יום ויום שלם.

יחד עם זאת מנסיוני בהרצאות (בתור מרצה וכחלק מקהל) ובהוראה אני מוצא שחלק לא מבוטל ומשמעותי מאוד מהרעיונות ומההצעות שיש בספר אכן עולים בקנה אחד עם המציאות. הייתי חש הרבה יותר נינוח בעת הקריאה לו הייתי משתכנע שאכן המסקנות והעיצות הם פרי של ניסויים מבוקרים שבוצעו במתודולוגיות מחקר ראויות, אך במקרים שבדקתי די ברור שלא כך ויש בעייתיות באופן קבלת התוצאות. מעניין עוד שהרעיונות מקובלים ומצוטטים בהרחבה. לא מצאתי ביקורת, ואשמח מאוד לקרוא ביקורות של עמיתים על הרעיונות שמוצעים בספר ועל המחקרים (או המחקרים לכאורה) שעליהם מבוססות המסקנות.

בסך הכול, הספר מעניין ומציע הצעות שקל ליישם ולבדוק את תקפותן. כנראה שמורה שבקיא בחומר הלימוד ובעל השכלה רחבה וידע כללי רב ושיש בו אהבת המקצוע ואהבת ההוראה יצליח לא רע להסתדר גם ללא הספר הזה -- כנראה ששפת הגוף של מי שאכן בטוח בעצמו מדברת בעד עצמה טוב משפת הגוף של מי שמעמיד פנים שהוא נינוח ובטוח בעצמו... -- חסרה היתה לי מאוד התייחסות במסגרת תרבותית לנושאים -- הרי סביר שמה שפועל בסטטוס מסויים בכתה מסויימת מרקע מסויים בפרבר אמיד בארה"ב אינו בהכרח פועל, וכנראה פועל אחרת בכתה ממוצעת בישראל או בכתה ביפן או בכתה בהודו.

הספר הזה מוצלח לאין שיעור מספר אחר מאותו התחום, כיצד לקרוא אנשים, מאת ליליאן גלס, שממנו לא נהניתי ושאותו לא אהבתי ואני מפרט בפוסט נפרד מדוע. האיורים שבספר מסייעים מאוד להבין למה מתכוון המחבר כאשר הוא מציג מבעי פנים, תנועות  או מצגי גוף כאלה ואחרים. ספר חביב וכנראה שאינו מזיק.