אביב צייר ציורים מבוססים על תוואי כף היד שלו

אביב צייר עלילון על פלנקטון

סרטון חינוכי על ישיבה נכונה לעבודה מול מחשב

מדינת הסטארט-אפ מאת דן סינור ושאול זינגר

קראתי את הספר מדינת הסטארט-אפ מאת דן סינור ושאול זינגר בעקבות דיון שנערך בחברת אאוטבריין ב-TechTalk שבו הצגתי את הסיפור שהיה בכותרות לאחרונה: תוכנית הלימודים לחטיבת הביניים, ההתנגדויות ומכתב המתמטיקאים (שעליהן כבר כתבתי רשימות ביומן הרשת שלי פה ו-פה ובעיקר הרשימה על האופנות בחינוך פה -- את המצגת אקשר ברשימה נפרדת בעתיד) -- והראיתי מגמות של אופנות בחינוך: כיצד מתחילות כיצד נכשלות וכיצד העניין הזה מתאים לדגם. בשיחה שלי הטפתי לשיטתיות ולסדר, להליכה מהמוחשי אל המופשט ולא ההפך, ועל המללה והמשגה. -- קיבלתי שאלות כיצד זה שישראל היא החדשנית ביותר והיצירתית ביותר, כפי שמציג הספר Startup Nation (שהספר מדינת הסטארט-אפ הוא תרגום שלו לעברית, שראה אור זה עתה בהוצאת מטר), ומתאפיינת באלתור ולא בשיטתיות ובסדר צריכה בכלל הוראה לפי הכללים שהצגתי ומדוע בכלל יש בעיה -- אם כבר שילמדו יצירתיות ומנהיגות ולא שיטתיות וסדר והמללה -- הרי זה מה שיש לסינגפורים והם לא מתקרבים בכלל לישראל במחקר ובפיתוח, באקדמיה, בטכנולוגיה וביזמות. תשובתי הייתה שאלתור נובע מהכרח ומצורך, יצירתיות אינה משהו שמחנכים אליו: יצירתיות היא חריגה מהקו הכללי. כדי לחרוג ממנו צריך לדעת אותו. פירוש הדבר: צריך ללמד את הבסיס ולהדגיש את התהליך החשיבתי. כמו שצייר יכול להיות יצירתי רק אם יידע כיצד להשתמש בצבע. קודם צריך להקנות את הכלים הבסיסיים. בעיקרון, יצירתיות היא תכונה אישית. אי אפשר להקנות יצירתיות, אפשר לעורר ענין, אפשר ללמד יסודות, אפשר לגרות את הדמיון באמצעים שונים, אבל ללמד יצירתיות זה כמו ללמד מישהו איך לשנות את ה-DNA שלו. מורה טוב שיודע להיות מעניין ולהאיר את המשמעויות של החומר המתמטי, יכול לעורר עניין ולעורר את אלה שהם יצירתיים להוציא אל הפועל את תכונתם זו. ה"מרובעים" ילמדו יסודות ויקנו כלים לפתרונות ויצליחו (לפעמים אפילו יצליחו מאוד) , אבל לא ימציאו שום דבר ולא יהיו יצירתיים. ה"יצירתיים" יקנו את הכלים וימריאו איתם גבוה.  לחנך ליצירתיות זו שטות מוחלטת. זה דבר והיפוכו. חינוך הוא הכנסה למסגרת, יצירתיות היא פריצת המסגרת. הדבר היחידי שחשוב לעשות והוא אינו פשוט, כי המורה עצמו צריך להיות יצירתי , זה לדעת להגיב נכון כאשר נחשפת היצירתיות בעת הלימוד ולעודד את הלומד להמשיך בדרכו בנוסף לרכישת הכלים הסטנדרטיים. המורה הוותיקה תלמה גביש אומרת : "התבוננות על בעיה מזוויות שונות אינה חשיבה יצירתית. פגשתי בוגרים רבים של הקורסים ליצירתיות וראיתי איך הם מרבעים את היצירתיות והופכים אותה לשטנץ , שלא פעם גורם להם שהם יוצאים מהפוקוס של הבעיות שעליהם לעסוק בהן.עד שלא פגשתי זאת אישית לא חשבתי שיש בקורסים האלה משום נזק לחלק ניכר מהמשתתפים בהם. היה עלי לעמול די קשה כדי להחזיר את המיקוד לאותם ילדים. רק לאחר שהצלחתי בכך ניתן היה לבנות חשיבה מסודרת. חלק מהחברה האלה הגיע לרמה מסוימת של יצירתיות ורובם נשארו מרובעים, למרות היותם מוכשרים מאוד. יצירתיות היא תכונת אופי. כל מה שאפשר לעשות למענה זה לא לעצור אותה כשהיא מתגלה."

אחרי קריאה יסודית בספר אני יכול לומר, מתיאורי הדמויות היזמיות שמוצגות לתפארת שמדובר באנשים למדנים, סקרנים חקרנים ויוזמים -- ברוב המוחלט של הדברים מדובר באנשים מלומדים מאוד מחינוך קפדני, מסודר ומאורגן. זה ממש חוסר הבנה להסיק מהקריאה בספר שהאלתור וחוסר הלימוד וחוסר הארגון וחוסר הבסיס האיתן הוא מאושיות ההצלחה הישראלית. 

אחרי ההקדמה הארוכה הזאת שהספר הוא המניע לו -- ארחיב על הספר עצמו:

הספר מהווה שיר הלל למדינת ישראל, לרוח היזמית, ליצירתיות, לאלתור -- הספר מציג צדדים חיוביים רבים מאוד בישראל -- צדדים שלא מוכרים ולא מסוקרים בהרחבה וגם בד"כ ידועים פחות מהתדמית המקובלת של ישראל בעולם. מבחינה זו, הספר הזה עושה שירות טוב מאוד ליחסי הציבור של ישראל בעולם בכלל ובפני יזמים, משקיעים, תעשייניים ומפתחים בעולם בפרט.

הספר מנסה להסביר כיצד בישראל שיש לה את כל הסיבות להיות חור נידח, נכשל ונחשל בעולם -- בניגוד לכל הציפיות -- מצליחה לפתח יותר חברות הזנק ויותר הנפקות בנאסד"ק ממדינות אירופה, יפן קוריאה וכו' -- איך יש צמיחה כלכלית ושגשוג חרף העדר אוצרות טבע ושוק קרוב ונגיש -- איך התפוקה גבוהה למרות שהמדינה באופן תדיר תחת איומים ובמלחמות.

ההסברים שמוסקים מהספר הם שמדובר בכמה סיבות:

* אין ברירה

* עלייה רבה

* רצון להטיל ספק ולהבין לעומק ולא בהכרח לקבל מוסכמות -- לכאורה מוצג יסוד העניין בתלמוד (לא הבנתי איך התלמוד שאינו נלמד כלל ואינו נפוץ בציבור היזמי בארץ הגיע לכך -- זה גם אינו מוסבר -- לכאורה, זה משהו "תרבותי")

* אלתור

* אי רשמיות

* הצבא מציב לצעירים אחריות אדירה שאין לה אח ורע בעולם ודורש ביצועים טובים בתנאי אי וודאות גבוהים

* השקעות אדירות בתשתיות במחקר ובפיתוח

הניתוח לגורמים המשוערים הללו -- אינו מעמיק ואינו מסודר. כישראלי זה טופח על השכם ומחמיא ומהנה לקרוא את הדברים -- באמת מגיע לנו הישראלים לקרוא גם דברים טובים על עצמינו -- אבל בעיניים נכוחות אני מביט ואני רואה שהאנשים שמוצגים בספר הם לא הכלל בארץ אלא היוצאים מהכלל -- אין מדובר בבטלנים או בחצופים -- מדובר באנשים חרוצים, נמרצים, מונעים מתוך רצון ליצור ולהצליח, אנשים למדנים עם השכלה טובה ומבוססת: מתוך הבנה וידיעה של הבסיס בצורה מסודרת -- אפשר לבטא יצירתיות ולפרוץ מסגרות ולעשות דברים באופן שאינו שגרתי.

יש אי דיוק או אי הבנה מסויים בספר בהצגת שיגור הספוטניק לחלל כנקודת מפנה שהביאה לפריצה בהשקעה וביצרנות טכנולוגית אמריקנית. מצד אחד זה אכן היה סטירת לחי לאמריקנים ואכן הביא אותם להשקיע משאבים רבים בחינוך ובטכנולוגיה -- יחד עם זאת זה גם הביא את האמריקנים לקיצורי דרך ולהטלת מומים רבים בחינוך ובחינוך הטכנולוגי -- על זה משלמים האמריקנים עד היום -- לא לחינם חלו (ועדיין חלות) מלחמות מתמטיקה בארה"ב -- השיטות לקיצורי דרך שהחלו בהם בשנות השישים בארה"ב נכשלו כשלון חרוץ באופן מוחלט -- אופנות חדשות בחינוך מאז שבות ומתפוצצות בפרצוף -- עדיין לא ברור מתי יגיעו למסקנה שצריך לחזור לאל"ף בי"ת וללמד מתמטיקה ומדעים באופן מסודר, שיטתי כפי שמצליח במקומות אחרים בעולם ומוכיח את עצמו. [ראו למשל מאמר קצר של רון אהרוני בגלילאו בנושא]

הספר נחמד מאוד -- תובנות רבות ומסקנות רבות אין כאן -- אבל הצגת הדברים כך לפחות יכולה לעורר את הדיון.

• ביקורת על הספר באתר אנשי הספר
• דן בביוף על הספר באתר ההוצאה לאור מטר
• יהודה קונפורטס
• גיא גרימלנד בדה-מרקר
• חמי פרס בגלובס

מהכריכה האחורית:

מדינת הסטארט-אפ מנוע הצמיחה הכלכלי של ישראל מאת: דן סינור ושאול זינגר על הספר הספר מדינת הסטארט-אפ עונה על שאלת מיליארד הדולר: איך זה שבישראל - מדינה צעירה המונה כ-7 מיליון תושבים, ‏מוקפת אויבים ומצויה במלחמה מתמשכת מאז הקמתה - הוקמו יותר חברות ‏סטארט-אפ מאשר במדינות גדולות, שלוות ויציבות כמו יפן, הודו, קוריאה, קנדה ובריטניה? המומחים ‏לגיאופוליטיקה, דן סנור ושאול זינגר, מתארים כיצד מטפחת התרבות הישראלית צירוף ייחודי של ‏ חדשנות ויזמות אינטנסיביות, ומספקים דוגמאות בנוגע למיטב הממציאים והמשקיעים בישראל.‏ על פי המחברים, ישראל איננה רק מדינה: היא גם דרך חשיבה. סנור וזינגר ‏מראים כיצד מדיניותה של ישראל בענייני הגירה, מחקר ופיתוח ושירות צבאי ‏היו גורמי מפתח בצמיחתה של המדינה, ומספקים תובנות בנוגע לשאלה מדוע לישראל יש יותר ‏חברות הנסחרות בנאסד"ק מאשר לאירופה כולה, לקוריאה, ליפן, לסינגפור, לסין ולהודו.‏ הספר מדינת הסטארט-אפ, שהגיע לרשימות רבי המכר בארצות הברית ותורגם לשפות רבות, מראה בדרך ייחודית ומרתקת כיצד ניתן ללמוד מישראל לקחים הנכונים לא רק למדינות אחרות, אלא גם לכל מי שמבקש לבנות ארגון ‏משגשג. בימים אלה, שבהם הכלכלה העולמית מנסה לשקם את יכולותיה ואת ביטחונה, טוב לגלות שאין מקום נכון יותר מישראל להביט אליו ולזכות בתובנות חדשות ומפתיעות!‏ "יש לארצות הברית הרבה מה ללמוד ממודל היזמות הישראלי המרשים, ובעיקר מתרבות המנהיגות וניהול ‏הסיכונים. מדינת הסטארט-אפ הוא ספר לכל מנהל הרוצה לפתח את הדור הבא של מנהלים ‏ארגוניים."‏ - טום ברוקאו, כתב מיוחד של חדשות ‏NBC‏ "מדינת הסטארט-אפ ‏מלא בתובנות מעוררות השראה על מה שעומד מאחורי הכלכלה הדינמית של מדינת ישראל. זהו ספר ‏שבא בזמן הנכון ושיר הלל מתבקש מאוד לרוח היזמית."‏ - מג ויטמן, נשיאה ומנכ"לית eBay לשעבר‏ "ניתוח מאיר עיניים ומפתיע לעתים קרובות, שבא בעתו."‏ - ג'ורג' סטפנופולוס, כתב ראשי בוושינגטון של חדשות ‏ABC

מיתוס המצויינות במתמטיקה -- והיכן הבעיה באמת

ב-2007 פורסמה בהארץ כתבה בשם: מיתוס המצוינות במתמטיקה מאת יואב כהן.

הכותב טוען שהטיעון שישראל היתה במקום הראשון במתמטיקה בתוצאות המבחנים הבינלאומיים -1964 שגוי ומסביר הסברים שונים ומשונים:

"כיצד קרה שישראל ירדה ממעמדה המוביל בתחום החינוך המתמטי? כיצד ייתכן שלפני 43 שנה כיכבה ישראל במקום הראשון במחקרים בינלאומיים על הישגי תלמידים במתמטיקה, ואילו בעשורים האחרונים היא נמצאת אי-שם באמצע? פשוט ולא נעים: כנראה שלא היו דברים מעולם."

[...]

"אין להפחית בחשיבותם של מחקרים השוואתיים בינלאומיים עבור מערכת החינוך המקומית. עם זאת, כדי שהדיון יהיה ענייני ומושכל, עליו להישען על עובדות בדוקות. הגיע הזמן להיפרד מהמיתוס שפעם, לפני הרבה שנים, כשהיינו צעירים ויפים ותמים, היינו אור לגויים בחינוך מתמטי. "

מי שכתב את הדברים: ד"ר כהן הוא מנהל המרכז הארצי לבחינות ולהערכה, מיסודן של האוניברסיטאות בישראל

הדברים הללו מפתיעים אותי. ביקשתי מתלמה גביש, מורה ותיקה שיודעת לספר מה היה ומה הווה ויש לה גם חוש טוב לגבי מה שיהיה, להגיב והנה תגובתה:

א. זה נכון שהיינו ראשונים בעולם המערבי. לפי המדגם של אז שכלל את התלמידים שצויינו. 

ב. גם היום אנחנו לא מגישים אוכלוסיות חלשות. לדוגמה, באחד המבדקים הבינלאומיים ניתנה הוראה שמותר לא להגיש 5 אחוז מהתלמידים המוגדרים כבעלי קשיי למידה. לא הגשנו אז 25% . באותו מיבדק הפלשתינאים בגדה לא הגישו 3% מתלמידיהם. הגענו למקום לא מכובד . הם הגיעו למקום אחד אחרינו. 

ג. האיש שכתב שייך לאינטרסנטים (אינני מכירה אותו אישית, אבל ראיתי את תפקידיו) שמוכן להטיל את האחריות על המורים (כמובן) ועל התלמידים (כמובן) רק לא על מי שבאמת אחראי למצב, למשל, על עצמו. אותו סוג של אוכלוסיה בדיוק ואפילו אלה המתקראים: מצויינים, אינם יודעים לפתור בעיות פשוטות, כי לא לימדו בישראל את משמעות הפעולות.על מה הוא מדבר? על מדינה שלמה ששלושים שנה לימדה שצהוב זה 5? ועוד מיני שטויות כאלה.  

ד. זה נכון שהאחרים התקדמו, כי היה להם שכל לא ללכת שולל אחרי כל מיני גחמות אקדמאיות של "חקר". מי שבחר תכניות כמו סינגפור אינו מפגר היום!!!! 

ה. זה שמשרד החינוך מפריע לגישת סינגפור ואינו מאפשר ללמד אותה למורים זה פשע. 

ו. זה לא נכון שפעם לא היינו ברמה גבוהה. כל מחקר ניתן להפרכה. כמו אותו סטטיסטיקאי שטבע בים שעומקו הממוצע היה 10 ס"מ. 

ז. אותם אינטרסנטים בדקו במיצבים ובמבחנים הבינלאומיים אותו סוג של אוכלוסיה. ההידרדרות כל כך בולטת שרק עיוור אינו רואה אותה. 

ח. אותם אינטרסנטים צריכים לאפשר שינוי מהותי ללא שיקולים צרים.ועכשיו: נניח שפעם לא היינו כל כך טובים כמו שהצטייר במיבדקים, והיום אנחנו ממש גרועים , כמו שמצטייר במבדקים. מה זה אומר? זה אומר שה"מובילים" של החינוך המתמטי הם האחראים. במקום להטיל אשמה על הש"ג שיבדקו מה צריך לעשות כרגע כדי לתקן את המצב.

תלמה גביש היא ממייסדי העמותה הישראלית לקידום החינוך המתמטי לכול. היא הביאה למודעות את הנזקים בשיטת הבדידים ולהוצאתה מבתי הספר.

אמא שלי מטיילת ברמת הגולן

מצאו את ההבדלים: מהפכות בחינוך המתמטי ובהוראת השפה בארץ ובעולם

נדמה לי שישנו תהליך ברור שחוזר על עצמו -- משהו שקרה קורה שוב. זה קרה בשפה (השפה כמכלול) --שם היו רעיונות פנטסטיים לקיצורי דרך שהתפוצצו לכולנו בפרצוף אחרי שהרסו לשכבות שלימות את הכישורים הבסיסיים ברכישת היכולת לקריאה ולכתיבה וזה קורה עכשיו, אם כי בתהליך ממושך הרבה יותר במתמטיקה.

גם אז היו פנטזיות, היו שינויים בתוכניות לימוד ובאופן ההוראה-למידה, היו קבוצות של הורים שהתריעו, אח"כ מומחים, מורים, אח"כ מהאקדמיה והיו דיווחים שונים על כשלונות ונסיונות לקשור אותם עם השיטות המוזרות -- ולבסוף גם באוניברסיטאות צעקו שהסטודנטים פשוט לא שולטים בחומר והם לא ברמה ושיש בעיות -- ואז היו ועדות -- ועדת שפירא בסוף חרצה את הגורל. המעניין הוא שהתהליכים הללו קורים במקומות אחרים בעולם -- אבל מה, אצלנו יוצאים ללמוד בחו"ל עושים את הדוקטורטים שלהם שם וחוזרים ומביאים את השיטות הבעייתיות לארץ. זה קורה בערך באותו זמן שבו מגלים בחו"ל שהשיטות נכשלו ומתחילים לתקן -- אבל אצלנו בארץ רק מתחילים לאמץ את השיטות אחרי שנכשלו בחו"ל.

הסיפור הזה חוזר על עצמו כאמור גם היום במתמטיקה.

פה התהליך ארוך וממושך יותר -- כי קשה לציבור הרחב להבין את מימדי הבעיה ואת המקורות שלה.

יש גם כנראה אינטרסים במשרד החינוך שמונעים את התיקון המתבקש.

אז כבר שתי מהפיכות קרו בארץ בשפה ובמתמטיקה. הקשר בין שתיהן -- דוקטורנטיות לומדות בהארווארד וחוזרות לארץ עם  תורות המופרכות שיובאו מארה"ב. בפרט מדובר על פרלה נשר (שמקומם מאוד לראות אותה יו"ר של תוכניות לימודים במתמטיקה ליסודי אחרי הכשל האדיר שהביאה למדינה) וצביה ולדן (נחשו הבת של מי היא...) לאחר לימודיהן באוניברסיטת הרווארד.  פרלה נשרה הביאה לארץ את הבדידים ואת "השיטה התבניתית" להוראת המתמטיקה והביאה לכשל של דורות רבים כפי שהביאה לידיעה בציבור המורה הותיקה תלמה גביש. [ראו: אל תתנו להם בדידים מאת תלמה גביש -- המאמר מסביר היטב את הבעייתיות בשיטת הבדידים להוראת החשבון -- וגרסה מעט שונה באותו הנושא שפרסמה תלמה גביש בהד הגן: אל תתנו להם בדידים ייתכן שלעולם לא תוכלו לתקן את הנזק]. צביה ולדן הביאה את "הקריאה כמכלול". יחד עם פרלה נשר הן הביאו לגישת "התלמיד במרכז" שהייתה מקובלת ממילא במשרד החינוך עוד משנות השבעים, כמו "מהפכת החקר" של שנות השמונים והתשעים שדגלה בגילוי עצמי של התלמיד כחוקר מהותני, שאינו מקבל את הידע והמרות של המורה, שהוא כידוע קצה מגפו של השלטון העריץ, ולכן עליו לגלות את מושאי הלימוד בעצמו מתוך התפתחות כעין-ספונטנית. שיטות אלה נכשלו כישלון חרוץ בעולם, אך בעוד שבעולם למדו והעיפו את השיטות הללו לכל הרוחות - משרד החינוך נשאר תקוע בעמדתו ולא נתרצה עד שהוריד את הישגי התלמידים לרמת עולם שלישי. אגב, שיטת החקר עדיין חיה ובועטת בהוראת המתמטיקה ביסודי ובחטיבת הביניים... למרות הכשלונות בעולם.

אינני הראשון שעומד על הקשר בין הדברים. ראו למשל מה שכותב רון אהרוני בנושא בתגובתו למאמר של אירית בלושטיין בעיתון הארץ: 

צריך להכיר את המבנה של הגופים המחליטים במשרד החינוך. כדי להגיע לעמדת השפעה במשרד החינוך נחוץ תואר גבוה. בעלי התארים האלה באו מן האקדמיה, עם רעיונותיה המקוריים. והם מייבאים את הרעיונות האלה מן האקדמיה לבתי הספר. הדוגמה המדהימה ביותר הייתה ה`שפה כמכלול`, שיטה אמריקאית שבה ויתרו על העיקרון של לימוד צלילי האותיות, ולימדו מילים שלמות. השיטה הזאת שלטה בכיפה במשך 80 שנים. מי שמכיר את מהפכת המילים השלמות באמריקה ואת תוצאותיה הקטסטרופליות לא יתייחס עוד לעולם ברצינות לרעיונות חינוכיים שבאים מן האקדמיה.
בארץ יש לאקדמיה החינוכית כוח רב. שתי מהפכות הגיעו הנה, בצורה קיצונית יותר מאשר בארץ המקור שלהן. האחת היא השפה כמכלול, הקצנה של רעיון המילים השלמות, שלמזלנו לא האריכה בארץ ימים, והגישה ה`תבניתית` להוראת המתמטיקה, המוכרת כ`שיטת הבדידים`, אף כי הייתה מכלול שלם של רעיונות דומים, של לא ללמוד את הדבר עצמו אלא מודלים משונים.  נושא הדגל שגל המהפכות האקדמיות הוא תמיד מט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית), שבה יש נציגות נכבדה לאקדמיה החינוכית. מט"ח הנהיג את שיטת הבדידים (המשך יבוא)
מט"ח הנהיגה את שיטת הבדידים, וגם את רעיון ה"כוח" של אותיות, שהכותבת מזכירה.  [כתבתי ששיטת ה"כוח" מופיעה בספרי מט"ח. זה נכתב מזיכרון, הספרים אינם ברשותי וייתכן שטעיתי, ואם כן אני מתנצל. בוודאי אחד הקוראים שמכיר את הספרים האלה יתקנני. בכל מקרה הספרים האלה מזיקים, וצריכים להיעלם. לעומת זאת, מט"ח היה נושא הדגל של "השפה כמכלול", הוראת הקריאה דרך מילים שלמות.]
האם תיתכן ישועה כלשהי? אני חושב שכן. החינוך מצטיין בכך שאפשר להנהיג בו מהפכות ללא כל בקרה, רעיונות שעלו במוחם הקודח של אקדמאים מנותקים יורדים לבתי הספר זמן קצר אחרי שנהגו. מצד שני, החינוך מתייחד גם ברגישות שלו לביקורת ציבורית. אם הורים ומורים יתאחדו, הם יכולים לשנות.

במאמרו של רון אהרוני מהד החינוך ב-2007, שלושה עקרונות בהוראת המתמטיקה ומה קורה כשעוקפים אותם, הוא מפרט:

שלוש מהפכות חינוכיות התחוללו בחמישים השנים האחרונות... ראשונה הייתה ה"מתמטיקה החדשה", שויתרה על לימוד דרך המוחש. כחלק מן המירוץ המדעי עם רוסיה, החליטה ארצות הברית בשנות השישים של המאה ה-20 להפוך את ילדיה למדענים קטנים. ופירושו של זה היה להתחיל ישר מן ההפשטות. הכשלון לא איחר לבוא, והשיטה נזנחה בארה"ב בשנות השבעים. זה לא מנע מאנשי חינוך מארצות אחרות שעשו את עבודת הדוקטורט שלהם בארה"ב באותה תקופה להביא את השיטה לארצותיהם. יותר מכל סבלה מכך ישראל, שבה הונהגה בעקבות זאת ה"שיטה התבניתית", הידועה בפי העם כ"שיטת הבדידים".
שנייה הייתה מהפכת החקר, של שנות השמונים והתשעים. היא חרתה על דגלה את הסיסמה של "גילוי עצמי", אבל למעשה התוצאה העיקרית הייתה ויתור על לימוד שיטתי, שהוחלף בפעילויות לא מסודרות. היום נלמד חיסור, מחר חילוק. הכישלון הצפוי הוביל ל"מלחמות המתמטיקה" המפורסמות, שבהן יצאו מתמטיקאים והורים אמריקאים נגד הגישה. ושוב, הדבר לא מנע אנשי חינוך מלייבא את השיטה לארצותיהם.
המהפכה המשמעותית ביותר עברה כמעט ללא ויכוח. מסיבה שאינה ברורה היא נחשבת כיום למובנת מאליה. ביטויה על פני השטח הוא בשינוי מערך הישיבה בכיתות ובמבנה השיעור. המורה שוב אינה מנהיגת הכיתה, אלא היא מנהלת שיעור פרטי עם כל ילד לחוד. כל ילד מתקדם על פי הקצב שלו. הסיסמה הייתה "התלמיד במרכז". לאמיתו של דבר הייתה התוצאה "המורה בצד". הדבר שינה את מעמדה של המורה בכיתה ובחברה, את הלכידות של הכיתה ואת יכולת התלמידים לתקשר זה עם זה. אבל מעבר לכל אלה היה גם שינוי סמוי יותר: ויתור על הדיון הכיתתי. פירוש הדבר הוא פחות המללה. שלושים ילדים יכולים לייצר יותר רעיונות, ולבחון דברים מיותר צדדים, מאשר ילד אחד. הויתור על הכלי הזה פירושו שכל ילד מקבל פחות זמן דיון. יש פחות דיבור, ויותר תרגול.ועתה, להסבר. מדוע ויתרו דווקא על העקרונות החשובים ביותר? מילת הקסם היא "קיצור דרך". לכל אורך תולדות החינוך ניסו אנשי החינוך לחסוך לתלמידים עבודה. המקרה המפורסם ביותר הוא של הוראת הקריאה. הקריאה ב"מילים שלמות" ניסתה לחסוך לילדים את לימוד החיבור בין אות וצליל. התוצאה הייתה כמובן מאמץ גדול יותר. גישת החקר טענה שאין צורך במאמץ של לימוד שיטתי – אפשר לדלג על חלק מן השלבים. הגישה של הימנעות מניסוחים מדויקים מנסה לחסוך מן הילדים את לימוד המונחים. האמת היא שילדים אוהבים מונחים, והם זקוקים להם. במתמטיקה, כמו בחיים בכלל, אי אפשר לחסוך עבודה.

כמה מראי מקום וכתבות בנושא השפה כמכלול -- קראו -- ונסו לחשוב אם רואים קווים דומים למתמטיקה היום:

• הארץ: דו"ח במשרד החינוך: להחליף שיטת הוראת הקריאה מאת ראלי סער
• הארץ: מה הם לומדים שם בלשון? ולמה לפחות שליש מהתלמידים יתקשו בהבנת הכתבה? מאת ליאור קודנר
• ynet: עברית קשה שפה מאת סמדר שיר
• ynet: ספרים, רבותי, ספרים מאת נועה אלונים-שניר
• nrg מקומי, זמן תל אביב: למי אכפת מהמתמטיקה כשיש פה מלא אנאלפביתים? מאת נועה אסטרייכר
• הארץ: שיטה כה מוזרה ללימוד חשבון מאת רון אהרוני

עכשיו מתפלאים באוניברסיטאות כיצד מגיעים לתואר שני בלי לדעת מתמטיקה: הנה כתבה בנושא מ-נענע 10:

והנה כמה רשימות שלי בנושא:

• כיצד לעזור לילדים במתמטיקה בבית הספר היסודי?
• ניסיתם לעזור לילד שלכם בשיעורי הבית בחשבון ולא הצלחתם? אתם לא לבד
• מחקר: השיפור בהישגי תלמידים שלמדו מתמטיקה בשיטת סינגפור גבוה פי שלושה מאלה שלמדו באופן אחר
• הוראת החילוק והכפל לפי שיטת החקר בארה"ב
• דעות קדומות ומוטעות על מה שמכנים בציבור שיטת סינגפור

המוח העירום מאת ריצ'ארד רסטאק

קראתי שוב את ספרו של ריצ'ארד רסטאק, המוח העירום. חיפשתי את הסיכום שכתבתי בפעם הקודמת ולהפתעתי לא מצאתי אותו ביומן הרשת שלי. לכן, במקום לכתוב תובנות חדנות ונוספות שלי מאז הקריאה הוקדמת אכתוב את הכול מההתחלה.

הספר מתורגם מאנגלית. במקור שמו The Naked Brain. התרגום של יהודית בר לב.

המחבר הוא נוירולוג ומדען מוח. הספר נכתב מתוך הכרות עם הספרות המקצועית. הספר כולו עוסק במוח, בתוצאות מחקרים על המוח ובמסקנות שונות ובדיונים. מוטיב מרכזי שעובר כחוט השני בספר אינו המוח בלבד אלא החקר שלו והעיסוק בו דרך המשקפיים של מכשירי fMRI. ההסתכלות הזאת באמצעות fMRI היא חרב פיפיות -- יש בה צדדים חיוביים וצדדים שליליים ועל כך ארחיב בהמשך. 

רעיון מרכזי בספר הוא שהחלטות ופעולות רבות בחיינו מתבצעות דווקא מחלקים של המוח שתפקודם נחשב לחלק שאינו מודע במוח ומיעוט קטן ביותר מההחלטות ומהפעולות הן אכן תוצאה של שימוש בחלק המוח המודע (לרבות הניאו-קורטקס). במילים אחרות -- אנחנו שולטים במודע בפחות ממה שאנחנו חושבים שאנו שולטים. הטענה היא שפחות מ-5% מהפעולות נעשות במודע. הרעיון הזה מוצג בהרחבה בספר. את תמצותו של הרעיו ןאפשר למצוא בעמוד 23:  "רוב הדברים שאנחנו עושים כרוכים באיזון בין עיבוד מבוקר לבין עיבוד אוטומטי -- ואנחנו מתנהגים באימפולסיביות; יותר מידי עיבוד מבוקר -- ואנחנו משותקים על ידי חוסר החלטיות, למשל, כשאנחנו חוזרים במוחנו על תשובות "מושלמות" לכל שאלה אפשרית שייתכן שתוצג בפנינו בראיון העבודה מחר." המסקנה של המחבר: אין צורך להקדיש יותר מידי תשומת לב מודעת ("אל תחשבו יותר מידי"), כשמנסים ללמוד דבר מה חדש; יש לאפר למוח לעבד את הדברים בקצב שלו, משום שבמקרים רבים אנו מפחיתים מהדיוק ומהיעילות כשאנו חושבים יותר מידי." [עמוד 30]. וההסבר: המוח שלנו מאורגן כך, שברגע שפעילות הופכת לשגרה היא לא דורשת עוד מאמץ מודע והיא נעשית אוטומטית. "תהליכים מבוקרים מתקיימים רק כשאנחנו נתקלים בדבר-מה בלתי צפוי שכופה עלינו לשקול במודע את תגובתנו; או כשעלינו לקבל החלטה, בעיקר אם אחר-כך עלינו להסביר אותה למישהו אחר." [עמוד 31].

בעמוד 38 יש מסקנה מעניינת מניסויים שתוארו קודם לכן: "מידע שנקלט באופן לא-מודע גורם לתגובה אוטומטית שהקולט אינו מסוגל לשלוט בה. אבל כשמידע נקלט באופן מודע, המודעות למידע שנקלט מאפשרת לקולט להשתמש במידע זה כדי שינחה את פעולותיו."

בעמוד 44: "נראה שהמוח שלנו יודע לפנינו מהן ההחלטות שלנו... בחירה מודעת בפעולה מתחילה אחרי שאירועים במוח כבר הניעו אותה. המוח יוצר את המחשבה ואת הפעולה, ומניח לאדם להאמין שהמחשבה היא שגורמת לפעולה." -- הבחנה זו שיש ניבוי מוסבר ומובא בהרחבה ומטופל בספרו של ג'ף הוקינס, על האינטליגנציה. הוקינס בספרו מציד את התיאוריה שלו להבנת האינטליגנציה, מאפייניה והאופן שהוא רואה שימושים בסינתיזה של מערכות אינטליגנטיות על פי הגדרתו.

בעניין זכרון, עמודים 51-52: שני מבנים במוח חיוניים ליצירת זיכרונות. ההיפוקמפוס, אחראי לפענוח הראשוני של כל מידע חדש. אם נתתי לכם זה עתה את מספר הטלפון שלי, היפוקמפוס קולט את המידע ומאחסן אותו זמנית. נזק להיפוקמפוס, כפי שקורה במחלת אלצהיימר, גורם לקשיי פענוח ומכאן בעיות הזיכרון שקשורות למחלה זו. המבנה השני החשוב לזיכרון הוא האמיגדלה. היא מתחילה לפעול כשיש בזיכרון מרכיב רגשי חזק. אנו זוכרים היטב היכן היינו ב-11 בספטמבר 2001, משום שהאירועים הנוראים באותו יום ריגשו אותנו והפעילו את האמיגדלה. מאחר שההיפוקמפוס עסוק בלימוד אירועים במפורש או במודע, זיכרון שתלוי בהיפוקמפוס מכונה אפיזודי. רוב הזיכרונות האפיזודיים הם חיוורים וחסרי רגשות -- הם עוסקים במי, מה, מתי והיכן. ולכן, לא תמיד אנחנו זוכרים את הנסיבות שבהן למדנו עובדה מסויימת. אם מתקשר מרכיב רגשי למאורע או למידע שנלמד -- הוא ייזכר הודות לאמיגדלה. אם תסבלו אי פעם מנזק באמיגדלה רגש זה יעלם." אני מקשיב השבוע לגרסה בקריינות של הספר פסיכולוגיה קוגניטיבית: זיכרון. אין ספק שלקרוא על הזיכרון וללמוד עליו מספר כמו של רסטאק הרבה יותר מובן ובר שחזור מאשר הלאקוניות שבספר האקדמי של האוניברסיטה הפתוחה. אגב, הצגה יפה של הזיכרון ותיאוריות שונות מוצגות יפה מאוד בספר פסיכולוגיה בחינוך, שראה לא מזמן אור בהוצאה חדשה ומעודכנת בשם פסיכולוגיה בחינוך במאה ה-21.

בפרק 4 מתוארים מחקרים שמחזקים את הטענה שחשיבה על דבר מה ועשייתו דומית מבחינה נוירולוגית. ושתי הפעילויות מפעילות את אותם אזורים במוח; מכאן שהם חולקים מערכות תיאוריות. הערה זו עולה בקנה אחד עם הצעות לתרגילי דמיון מודרך כצעד ראשון לשיפור עצמי: הם מציעים לאדם לראות את עצמו בדמיונו כאדם שהוא רוצה להיות, או לשנות מצב לא נעים על ידי העלאת שינוי זה בדמיון כהקדמה להתרחשותו.

בעמודים 68-69 מתואר הניסוי עם סאלי -- עליו למדתי במסגרת הנושא של ה-Theory of mind. אפשר לראות גרסאות רבות של הניסוי הזה ושל המסקנות שלו, למשל, בסרטון הזה: http://www.tudou.com/programs/view/0JeBf-KerYs/ -- הרעיון הוא שאם הילד חושב שהחיפוש יתחיל היכן שהוא החביא את החפץ אזי הוא אינו מסוגל עדיין לחשוב מה יחשוב זה שיצא מהחדר, שכמובן יתחיל את החיפוש אחר החפץ מהמקום האחרון שבו הוא נראה.

בעמוד 75 מטופל הנושא ששקר שחוזרים עליו מספיק פעמים הופך להיות משהו שהשומעים מאמינים לו. [ראו: Credibility of repeated statements: Memory for trivia]. אין זה חשוב אם השקר מוצג כעובדה או כחוות דעת, בכתב או בעל פה -- אנשים יאמינו בו גם אם מלכתחילה ייאמר שהוא שקר. למעשה, אזהרה על כך שמידע מסוים הוא שקר גורמת גם היא לכך שזוכרים אותו טוב יותר אחר כך. [ראו: How Warnings about False Claims Become Recommendations].

עמוד 77: מתברר שארועים שליליים מפעילים תגובת הלחם או ברח: אנחנו מרגישים חרדה, הלב פועם במהירות, הנשימה נעשית כבדה וכך הלאה. המוח זקוק לזמן נוסף כדי לעבד מידע שלילי.

עמודים 117-121: דחייה חברתית מפעילה אותם אזורים במוח שמופעלים כאשר יש כאב פיזי -- לא לחינם תיאורי דחייה חברתית משתמשים במילים של כאב פיזי.

עמוד 124: חיוך שאינו מפעיל את שרירי העיניים הוא חיוך מזוייף. חיוך שאינו אמיתי גם סימטרי פחות מחיוך מלא שמחה, הוא נשאר על הפנים אלפית שנייה יותר והוא נוטה להימחק בפתאומיות במקום להיעלם לאיטו.

עמוד 127: גילוי שקר הוא בעיקר תהליך תת הכרתי. הכשרה רשמית בגילוי שקרים מפחיתה את מספר הגילויים המדוייקים.

עמודים 145-146: אנחנו מבינים משהו חדש על ידי יצירת קשר בינו לבין דבר שאנחנו מכירים או שחווינו בעבר. זכרונות מוכללים בדרך כלל ומבוססים על דוגמאות טיפוסיות ולא ייחודיות. בכל פעם שאנחנו זוכרים משהו אנחנו מחדירים שלא במודע שינויים מעודנים בפרטי אותו זיכרון. משווק יכול ליישם טכניקות מיוחדות כדי לשנות זיכרון של אדם לתועלתו הוא. פרסומת היא יעילה מאוד מאוד אם היא מציגה מידע שמשולב בבסיס רגשי מעודן.

עמוד 148: בנאמנות הלקוח קיים מרכיב רגשי עמוק שמאופיין בהפעלה שונה של מרכזים רגשיים  מסויימים במוח. המחיר של השגת לקוחות חדשים עולה פי 5 על מחיר השמירה על לקוחות קיימים. יצירת לקוחות נאמנים למותג מתוך 5% בלבד של לקוחות נוספים מעלה את הרווחים ללקוח ב-10%-25%. חברות שמסתמכות על משיכת לקוחות חדשים באמצעות מסע פרסום יקרים מאוד מרוויחות תמיד פחות מחברות שמשקיעות מאמצים מהשבעת רצונם של לקוחות קיימים.

פרק 9 עוסק בתורת המשחקים. כבר כתבתי על ספרים מספר שמציגים את אותם הרעיונות. פה מדובר על תורת המשחקים שפוגשת מחקרים עם fMRI... -- אין חדש לעומת הספרים על תורת המשחקים כמו: שיחות על תורת המשחקים של חיים שפירא.

יפה מאוד שהמחבר מציין את שמות החוקרים וגם את המאמרים או את הספרים שמהם דלה את המידע -- קל מאוד לפחש אותם באינטרנט, לקרוא ולהרחיב. במקרים רבים יש גם ספרות ביקורת על העבודות הללו ואפשר גם לקבל את נקודות המבט של המבקרים. זה מועיל ביותר ומרחיב דעת.

המחבר חוזה חברת מוח, חברה שבה סריקות מוח עשויות לנבא כיצד אנשים יגיבו במצבים שונים. כמה דוגמאות: 

• בדיקות שמטרתן לגלות לאחרים את מחשבותינו ואת נטיות ליבנו. כמקרה דוגמה מסוכן המחבר מציג בדיון את הסכנה להשתמש בממצאים העדכניים שבמחקר כדי להסיק נטיות ומחשבות גזעניות אצל אנשים על פי בדיקות אלה. הסכנה היא בפרשנות מוטעית של המידע המתקבל.
• סקירות מוח שתהווינה חלק מתהליך קבלה לעבודה ולהתאמת משרות
• הסברים מדוע ישנה משיכה רומנטית והאם יש משיכה רומנטית בין אנשים מסויימים וגם ההיפך -- האם ומדוע אין משיכה בין אחרים
• מסעות פרסום שמוזנים ממסקנות של סריקות מוח
• יצירת פרופילים של מוח שישמשו לבירור באילו מועמדים פוליטיים אנו עשויים לבחור

הספר מציג מקרים מסקרנים ודן באפשרויות מעניינות. המחבר עוסק גם באזורים שהמדענים או השרלטנים היו רוצים לראות. המחבר שב ומזהיר בספר מהסכנה לקשור התנהגויות מסויימות לאסורים מסויימים במוח באופן גורף:  ישנם אזורים רבים מדי במוח שקשורים ומעורבים במחשבות וברגשות מורכבים -- חשוב לנו לדעת איך הכל עובד ובכך לנסות ולשלוט באותן רגשות ומחשבות.

נ

על הרעיונות שמציג הספר ב-וואינט, מתוך הידען. אותה הידיעה בידען.

המחבר, ריצ'ארד רסטאק מדבר על ספרו:

מהכריכה האחורית:

חברת המוח הוא השם שהעניק ד"ר רסטאק לעולם חדש שבו מדעי המוח משפיעים על ההווה שלנו ויעצבו בצורה מוחשית עוד יותר את עתידנו. לצד ההתפתחות הרפואית, הנוירולוגית והפסיכיאטרית העצומה נוצרה גם חברת המוח, שמשתמשת במידע החדש כדי להשפיע על חיינו, לטוב ולרע.

ד"ר ריצ'רד רסטאק הוא נוירולוג ונוירופסיכיאטר, ומחבר ספרי מדע פופולרי בתחום מדעי המוח. בספרו המאתגר המוח העירום הוא מתאר כיצד חשפו המחקר המדעי והטכנולוגיה החדישה את מסתורי מוחנו ואת הדרך שבה אנחנו חושבים, מרגישים, זוכרים ומתקשרים. עכשיו משתמשים בידע הזה לא רק רופאים ומדענים, אלא גם בעלי עניין אחרים, שיכולים להשפיע כמעט על כל היבט בחיינו.

המוח העירום מציג ומסביר מגמות חברתיות ותרבותיות חדשות, ותמורות כלכליות, צרכניות ופוליטיות בהשפעת חקר המוח וחברת המוח.

הספר גם מברר שאלות מוסריות ומשפטיות שצומחות מתוך עולם זה ומדריך אותנו כיצד לנהל בו את חיינו: איך להימנע מסכנותיו ולהפיק ממנו את מלוא התועלת והרווחה.

רסטאק מתייחס בין השאר לסוגיות הבאות: משווקים ופרסומאים משתמשים בסריקות מוח כדי לגלות את מידת העניין שלנו במוצר, פוליטיקאים משתמשים בדימות מוח כדי לאתר מצביעים ולהשפיע עליהם, מנהלים ומעסיקים נעזרים בבדיקות מוח כבוחן קבלה לעבודה, אנשים בוחרים בני-זוג על-פי תוצאות מבחנים מוחיים.

"ר ריצ'רד רסטאק הוא נוירולוג, נוירופסיכיאטר ופרופסור לנוירולוגיה קלינית במרכז הרפואי של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. הוא גם סופרם של ספרי מדע פופולרי בתחום הנוירולוגיה והמוח. ספריו זכו בפרסים והיו לרבי-מכר ביניהם המוח של מוצרט וטייס הקרב שראה אור גם הוא בהוצאת אריה ניר. בקרו

המוח העירום - כיצד משנה התפתחות חברת המוח את חיינו מאת ריצ'רד רסטאק בהוצאת אריה ניר, תרגמה מאנגלית: יהודית ב רלב, עריכה מדעית: צבי עצמון, עיצוב עטיפה: אורנה בן שושן, 224 עמודים.

הורים טובים מדי מאת אורלי פוקס שבתאי ושולמית בלנק

קראתי היום על מכשיר הקורס טריינר את ספרן של אורלי פוקס שבתאי ושולמית בלנק, הורים טובים מידיי. הספר הזה הוא בהחלט ספר הדרכה להורים שבועט במוסכמויות שבאופנות החינוך של השנים האחרונות. ולדעתי, טוב שכך!!

בספר הזה הקצרצר והקולע מביאות המחברות דעות פופולריות מהשנים האחרונות בנוגע לחינוך ילדים ובעיקר בעל הקשור לסמכות הורית תוך נקיטת עמדה נחרצת כנגע אי-סמכות הורית. המחברות מתארות עמדות שונות ומנמקות מדוע הסמכות הכרחית ומדוע גישה שהיא אלימה ונוקשה מחד היא בעייתית ומזיקה ומאידך כיצד גישה ליברלית מידיי, כזאת שנותנת לילדים לעשות כרצונם ורק מלטפת ומשבחת ואינה מתנגדת -- כיצד דרך חינוך זאת מזיקה לא פחות. המחברות מגבות את עמדותיהן בקטעים מהעיתונות, בציטוטים מספרות מדעית ומכתביהן ומדבריהם של מומחים שמטפלים במשפחות.

אני מתפלא שהספר לא הכה גלים ולא עשה כותרות ולא הפך לחלק מהשיח לא פחות מה-"סופר נני" ומעמוס רולידר. חיים עומר שממנו הגיעה לשיח הציבורי הביטוי "סמכות הורית" בעקבות ספרו "שיקום הסמכות ההורית" -- הסביר יפה במשך השני בספריו השונים את הנושא והדגים ברמות שונות וברבדים שונים את הנושא על צדדיו הרבים. ראו, למשל, את ספרו של חיים עומר, הסמכות החדשה. ספרים נוספים שנוגעים בנושא מהבטים דומים אך מתמקדים בצדדים שעומר נוגע בהם פחות וגם המחברות כאן נוגעות בהן פחות הם: הורים כמנהיגים מאת חיים עמית ו-למה זה כל כך מסובך מאת ניופלד ומאטה.

המוטיב המרכזי הוא: לעמוד איתנים בפני הילדים. אנחנו לא חברים שלהם. אנחנו ההורים. הילדים צריכים מסגרות וגבולות. העדר גבולות מביא לבעיות קשות וביניהן אלימות. אני חושב שבביקורות על הספר שמצאתי מהתקופה של פרסומו נטו המבקרים  להתמקד ב-"פליק בטוסיק" ולא בעיקר. העיקר הוא שילדים צריכים ללמוד להתמודד גם עם גבולות ועם תסכול ועם כישלון ועם סמכות -- זה יכין אותם לחיים בצורה מהימנה ומציאותית יותר מאשר התחנחנות מתמדת וגוננות יתר. אני סבור שאין צורך להגיע לכדי פליק בטוסיק, במיוחד עם מקפידים על גבולות ועל סמכות מגיל צעיר. יחד עם זאת אינני סבור שהביקורות על הספר (שמצאתי באינטרנט) שמתארות את המחברות כמפלצות ובגישה שמוצגת בספר כ-דיעה בלבד הן הוגנות. המחברות דווקא מנמקות יפה את עמדתן, מצטטות ומביאות מקרים רבים ומחקרים רלוונטיים. הן לא עשו זאת רק לתמוך בעמדתן אלא אף הביאו את הצד שמנגד עם מראי מקום. הן גם הציגו איך לדעתן הדעות ה"ליברליות" בחינוך האופנתיות הגיעו למעמדן ומניין שאבו את תוקפן -- המחברות מסבירות שדווקא בעניין הזה רב הביסוס על דעות ועל מקרים פרטיים ועל הצהרות ללא אחיזה במציאות. כדי לקרוא את הספר בעיון ובקפידה לפני שנופלים שבי בביקורות פשטניות.

ביקורת על הספר בעיתון הארץ.
על הספר באפוק טיימס.

אני דווקא ממליץ לקרוא את הספר ולהתעמק. הספר אינו ארוך, פחות ממאה עמודים (ויש עוד כארבעים עמודים של הערות ורשימות ומראי מקום והסברים -- מעניינים ביותר!!).

מהכריכה האחורית:

"חשוב להציב גבולות לילדים" אומרים תדיר להורים, אבל מה הם גבולות? כיצד מציבים אותם? מה המחיר שאנו כולנו משלמים בהיעדרם? שאלות אלו ואחרות עולות לדיון אמיץ בספר, ובתוך כך נחשפים מסריה הכפולים של החברה, שיש בהם משום בלבול של ההורים וסירוס סמכותם.בתרבות שלנו, קשה להורים להציב גבולות לילדיהם.הספר חותר להגיע לשורשיו של קושי זה. בשפה מובנת לכול הוא מסביר כיצד חיזקו הפסיכולוגיה, רוח הזמן והמאבק לזכויות הילד את תפיסת החינוך הרך והסלחני המקובל בימינו.סיפורי המקרים המובאים בספר מגוללים בפני הקוראים עולם של רגשות סוערים ומאבקים בזירת המשפחה, הנוגעים לכל ההורים.בגישתו השונה, הקוראת תיגר על רבות מההנחות המוצגות כיום כאמיתות שאין לערער עליהן, מצליח הספר להסביר מדוע סלחנות מעודדת אלימות, ואיך ניתן להיות הורים טובים מבלי להיות טובים מדי. ד"ר שולמית בלנק היא רופאת ילדים ומומחית לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר. במסגרת עבודתה בבית החולים "קפלן" ברחובות פיתחה ד"ר בלנק שיטות מתקדמות לטיפול בהפרעות אכילה ובהפרעות התנהגות חמורות אחרות.
בשנת 1993 הקימה את "בני ארזים", מרכז טיפולי-חינוכי-שיקומי בקהילה, לצורך מניעת אשפוז פסיכיאטרי של ילדים ומתבגרים ומנהלת אותו עד היום. אורלי פוקס-שבתאי היא פסיכולוגית קלינית. עבדה כפסיכותרפיסטית למבוגרים. היום מתמקדת בייעוץ להורים. אורלי פוקס-שבתאי היא אם לשלושה ומתגוררת עם בעלה וילדיה בתל אביב.

משחקי לשון והמילה פיל -- קיבלתי בדואל

הכול אודות הפיל
איך קוראים לפיל ששם לך רגל - מפיל
איך קוראים לפיל שאוהב ילדים - פדופיל
איך קוראים לפיל שעלה לארץ באוניה - מעפיל
איך קוראים לפיל שגנב סוכרייה מהמכולת - פילח
איך קוראים לפיל שעשה טיפול לייזר - אפילציה
ואיפה הוא עשה את זה - בנטוראפיל ....
מה עושה פיל אצל קוסמטיקאית - פילינג
איך קוראים לפיל שמשפר את המצב רוח - דר' פיל גוד
איך קוראים לפיל עם מחלת הנפילה - אפילפסיה
איך קוראים לפיל שמפיק סרטים - שפילברג
איך קוראים לפיל ששמים בסלט - פילפל
איך קוראים לפילה עם גבר נשוי - פילגש
איך קוראים לפיל שיורד עליך מול כולם - משפיל
מה עושה ! פיל בשיעור חשבון - מכפיל
איך קוראים לפיל נדבן - פילנטרופ
באיזה תזמורת מנגן הפיל - הפילהרמונית
מה אוכל פיל פולני - גפילטעפיש
איך קוראים לפיל שמרגיש -feel
איך קוראים לפיל מהכוח של האו"ם - יוניפיל
איך קוראים לפיל הוגה דעות - פילוסוף
מה יש לפילה סקסית - סקס אפיל
איך קוראים לפיל שעושה התעמלות עם כדורים - פילאטיס
איך קוראים לפיל ענק - נפיל
איך קוראים לפיל טורדני - טפיל
איך קוראים לפיל מבצק - פילסברי
איך קוראים לפיל שרוחץ אנשים זקנים - פילפינית

Urban SQL injection

ביצוע מעניין של SQL Injection למערכת ניטור עירונית.
המצלמות מזהות מספר רישוי של כלי רכב.
המספר מוזן למערכת SQL ומוצג על גבי הלוח האלקטרוני.
ה"תוקף" הדפיס ותלה על קדמת מכוניתו פקודת SQL למסד הנתונים.
התוצאה -- הלוח מציג את מה שהתוקף רצה (ונזק למסד הנתונים).

המקור: הבלוג The Old School

How to Write Clean, Testable Code

רמה נמוכה של מתמטיקה בתיכון מביאה לבעיות בלימודים גבוהים

חברי הוועדה "להערכת הלימודים במתמטיקה", בראשות פרופ' בנדיקט גרוס מאוניברסיטת הרווארד, הגישו דו"ח למועצה להשכלה גבוהה לפני כחודש. בדו"ח הם טוענים שרמת המתמטיקה הנלמדת בבתי הספר התיכונים נמוכה מדי וכתוצאה מכך רבים מהסטודנטים לתואר ראשון במתמטיקה מגיעים ללימודים ללא ידע מספק. לדבריהם, הדבר גורם לתלמידים רבים להיכשל ולשעורי נטישה גבוהים בשנת הלימודים הראשונה. החוקרים ציינו כי בעבר תופעה זו לא היתה קיימת בישראל וניתן לראות את השפעותיה גם בהישגים הירודים של התלמידים במבחנים הבינלאומיים.
פרופסור רון עדין, ראש החוג למתמטיקה בבר-אילן, התייחס לבעיית רמת לימודי המתמטיקה הנמוכה בתיכונים ואמר שזו בעיה אקוטית, ואנשי המועצה להשכלה גבוהה יושבים בימים אלו ודנים בנושא כדי למצוא פתרונות, שכן מדובר בנושא בעל חשיבות רבה לעתיד המתמטיקה בארץ.


וראו כתבה בנושא ב-ynet: "דו"ח המל"ג: רמת המתמטיקה בשפל"